TOOTY.co.il

בחורף הקודם סימנתי את אפריקה כיעד לשנת הטיולים הבאה שלנו. בעיניי היא יבשת קסומה ומסקרנת, מושלמת במיוחד לטיולים בחודשים הקרים.
עונת התיירות בזנזיבר נמשכת ממאי עד סוף פברואר. באביב יורדים גשמים חזקים ברוב חלקי האי.
למרות שהיא כל כך קרובה לישראל, הטיסות לשם תמיד היו יקרות בטירוף… אבל הייתה לי תחושה שגם זה הולך להשתנות, ואכן ההזדמנות שלי הגיעה 🙂
היום קניתי כרטיסי טיסה לזנזיבר תמורת $295 לאדם באפליקציית חוליו. זו טיסת צ'רטר שממריאה בעוד 48 שעות, אז מיד ניגשתי לארגון הטיול.

זנזיבר נחשבת כיעד לחופשות בטן-גב עם ריזורטים יוקרתיים ולא יקרים ביחס לחופשות דומות כמו אלה באיי סיישל או האיים המלדיביים.
הייתי מגדירה את זנזיבר כיעד האקזוטי הידידותי ביותר לכיס. 😉


בחופשה שלנו נתבסס בדרום האי בכפר Jambiani.

אנחנו נוחתים בערב, ואת הלילה הראשון נבלה בריזורט נחמד על חוף הים תמורת $54 ללילה לחדר משפחתי. המחיר כולל גם ארוחת בוקר.
Blue Earth Beach Bungalow
שקלתי להישאר שם למשך כל השבוע, אבל…

אנחנו מאוד אוהבים להכיר חברים מקומיים חדשים! 🙂
גיליתי שבאותו הכפר ממש מתגוררת משפחה מקסימה: אימא ולנטינה שהגיעה מאיטליה, אבא שהוא תושב המקום, ולהם שלושה ילדים, שני חתולים, ברווזים ואפרוחים…
כינסתי את תום שירה ומאיה בסלון מול הלפטופ שלי – "מה אתם אומרים – נישאר במלון או שנעבור למחרת לחווה של המשפחה הזאת שמצאתי באייר בי אנד בי?"
"ברור שלמשפחה. מלון זה משעמם!" קבע תום מיד.
"אני רוצה לפגוש את הילדים האלה!" צעקה שירה בהתלהבות.
"אני רוצה את הבית עם החיות! מתי הולכים למטוס???" מאיה הצטרפה לבחירה בטבעיות.
גם בשבילי מגורים כאלה הם חגיגה. אז כמובן שסגרתי עם ולנטינה את ששת הלילות הבאים.
והיא כבר כתבה לי שתשמח להכיר לנו את האי, להכין מאכלים מסורתיים, ואפילו להצטרף עם הילדים שלה לטיולי יום שלנו. 🙂
כאן הקישור לבית


התלבטתי לגבי השכרת רכב, ושאלתי את ולנטינה האם לדעתה בטוח לנהוג עצמאית בזנזיבר? היא השיבה שכן.
בשדה התעופה אין השכרת רכבים, אז מצאתי באינטרנט חברה עם חוות דעת טובות, שהסכימה לשלוח נציג שיאסוף אותנו אחרי הנחיתה, וימסור את הרכב.
סגרנו בלחיצת יד וירטואלית במייל. התקשורת איתם הייתה מהירה וקלה.
(בזנזיבר נוהגים בצד שמאל כמו באנגליה, קחו את זה בחשבון. אם זה לא מתאים לכם, פשוט תשכרו נהג עם רכב או תזמינו הסעה מהמלון שלכם.)

שני דברים אחרונים:
ביטוח הנסיעה,
הזמנת מט"ח באינטרנט – קניתי דולרים.
ואנחנו מוכנים!
כך בתוך כמה שעות נולד הטיול שלנו לזנזיבר. 🙂
מחר ממריאים…

סקרנים ונרגשים התייצבנו בנתב"ג. זו הפעם הראשונה שאנחנו טסים לאפריקה.
הטיסה עם ארקיע הייתה תענוג! צוות הדיילים המקסים עשה מעל ומעבר כדי שיהיה לנו נוח וכיף.
ילדי הלואו קוסט שלי התלהבו מארוחת ילדים במטוס, וגם התרגשו לגלות כתבה על המשפחה שלנו במגזין ארקיע. 🙂


נחתנו בזנזיבר בחשכה סביב השעה שמונה בערב.
תהליך הוצאת הוויזה היה מהיר. היא עלתה $50 לאדם ומקבלים אותה בכניסה למדינה.
בסמוך לאולם המזוודות נמצא דוכן הצ'יינג' ועמדת המכירה של סים מקומי. הצטיידנו כאן במטבע הטנזני (שילינג) ובאינטרנט, כמו שהמליצה ולנטינה, המארחת שלנו.
היא כתבה לי שבחלקו הדרומי של האי אין בכלל כספומטים, ושרוב החנויות והבנקים בזנזיבר מרוכזים ב-Stone Town (העיר המרכזית באי).
ולנטינה הציעה גם שנחליף רק $100-200 לשילינג כדי לשלם בשווקים ובתחנות דלק, כי בכל המקומות התיירותיים והאטרקציות מקבלים דולרים.

ביציאה מהטרמינל זיהינו בקלות את Kibabu, שהחזיק דף לבן עם השם שלי.
"!Jambo! Karibu" (שלום! ברוכים הבאים!) הוא חייך אלינו.
הג'יפ שהזמנתי חיכה בחניה בדיוק כפי שסיכמנו. תהליך ההשכרה היה אקזוטי למדי:
אני נתתי לו $185 במזומן – הוא הושיט לי מפתחות, רישיונות, קבלה, והוסיף:
"אני זמין בשבילך בוואצאפ בכל שעה. אקונה מטטה ונסיעה טובה!"

נכנסנו לרכב, הזנתי בגוגל מפס את שם המלון, ויצאנו למסע לילי דרומה אל הכפר Jambiani.
אחרי רבע שעה של תמרונים "בסלט תנעה" של רכבים, אופניים, הולכי רגל, אופנועים ועגלות הרתומות לשוורים בזנזיבר סיטי, יצאנו לכבישים הצרים והחשוכים מחוץ לעיר. הנסיעה הייתה די פשוטה ורגועה. בדרכים הבין עירוניות כמעט ולא הייתה תנועה.
כעבור שעה הגענו לכפר ופנינו שמאלה מהכביש לדרך עפר. היה נדמה שהגענו לעיר רפאים נטושה.
ה-GPS הביא אותנו לנקודה שניראתה כמו שום-מקום. המשכתי לנסוע לעבר האור היחיד שראיתי בהמשך השביל והגענו לבית קפה קטן.
יצאתי מהרכב וביקשתי הכוונה משני גברים צעירים בבגדים צבעוניים שישבו לידו. הם לא הכירו את המלון שלנו וגם כמעט לא דיברו אנגלית, אבל התעקשו לעזור. אחד מהם רץ לתוך בית הקפה וחזר עם בחור שדיבר אנגלית.
ביקשתי ממנו להתקשר למלון. הוא מיד חייג, אך לא היה מענה.
"Akuna matata, madam" אמר הבחור בקול מרגיע, "הכל בסדר, בזנזיבר את בטוחה. גם בלילה אין ממה לחשוש. תיכף נמצא את המלון שלך. אני פה איתך!"
שלושת הגברים התייעצו ביניהם והתקשרו למישהו.
"תני לי את הטלפון שלך." ביקש הבחור שדיבר אנגלית בסיום השיחה, "תראי, אני מסמן לך את המלון הזה. המלון שלך לא מופיע על המפה, אבל הוא צמוד אליו. כשתגיעי לשם תראי שלט הכוונה. זה שניים חצי קילומטרים מכאן."
המשכנו לנסוע עוד כמה דקות בדרך העפר החשוכה בין הבתים המוזרים, ובאמת הגענו למלון שלנו בדיוק כפי שהוא הבטיח. 🙂

"אימא, תראי!" התעוררתי מצהלות הפליאה של שירה ומאיה. הבנות עמדו בפתח הדלת של הבונגלו שלנו מול נוף עוצר נשימה:
חול לבן וים טורקיז, כמו בתמונות. 🙂
"אנחנו רוצות לים!!" התחננו הבנות.
"שירה את יודעת איזה ים זה?" שאל תום וקרץ לי.
"הים השחור… לא! רגע. הים ה… לא יודעת…" אמרה אחותו בהיסוס.
"זה האוקיינוס ההודי." הוא הסביר לה.


בילינו על החוף עד אחר הצהריים והמשכנו למשפחה המארחת שלנו שמתגררת לא רחוק מכאן.
יצאנו משער המלון. באור יום הנוף היה שונה לגמרי. אלה לא היו בתים נטושים, אלא כפר שוקק חיים.


Abu, בעלה של ולנטינה, פגש אותנו בכניסה לחווה.
בבית היו שני ילדיהם הפעוטים Nuru ו- Omari, הדוד Salim, אחיו של אבו, ועוזרת בית.
ולנטינה טרם חזרה מעבודתה באחד המלונות בכפר.
הבנות שלי רצו לשחק עם הילדים, תום ואני התיישבנו עם אבו בחצר.
"יש לך כאן בחווה קוקוסים?" שאל אותו תום.
"לא… אם אתה רוצה קוקוס, צריך ללכת לכפר…" אבו קם מהספסל. "בוא! נלך להביא אותם."
התרגשתי מאדיבותו של אבו. הוא היה סופר נחמד אלינו. הלכנו ביחד להביא את אגוזי הקוקוס.
כשחזרנו הוא פתח אותם והילדים לגמו בהנאה את הנוזל הטעים. הלבן של הקוקוסים היה רך ומתוק. אכלנו אותו בכפית כמו ריבה.
"וואו אימא! אני אוהב את הבית הזה!!" תום היה מאושר. 🙂

מאוחר יותר הילדים ביקשו לאכול, ואבו המליץ לנו על המסעדה בחווה השכנה. יצאנו מהשער, אך לא המשכנו אליה מיד. נעצרתי להביט בנוף הכפרי מסביב וצילמתי כמה תמונות.
לפתע שמעתי מאחורי צרחה איומה ובכי של ילד. רגע קפאתי במקום ואז הסתובבתי בבהלה. הילדים שלי היו בסדר ועמדו מטר מאחורי מופתעים לא פחות ממני. הבנתי שזה מגיע מתוך חצר החווה שלנו ורצנו בחזרה.
זאת הייתה נורו. אבו תפס אותה ביד אחת כמעט תלויה באוויר והכה במקל. הילדונת התפתלה וצרחה מכאב.
הייתי המומה…
אנחנו עוד לא 24 שעות במדינה הזאת. ואולי אני לא מכירה את המנטליות המקומית, ואולי מכות זאת דרך חינוך לגיטימית באפריקה, אבל נורו היא רק בת 4… ומה יכלה כבר הקטנטונת לעשות כדי לזכות בעונש אכזרי כל כך מאביה?!

"תפסיק את זה!" צעקתי.
הוא הופתע ועזב את ידה. נורו השתחררה ורצה אל הבית. אבל אבו חזר לטירוף שלו, רץ אחריה, תפס אותה שוב, והמשיך להכות.
אחיו סלים רץ אלינו "אקונה מטטה, לכו לאכול, זה לא עניינכם…"
אזרתי את כל האומץ שלי – "לא! תגיד לאחיך להפסיק!"
סלים הסתובב וצעק לאבו משהו בסוואהילי, והוא הפסיק להכות את הילדה.
עכשיו ציפיתי לפרץ של כעס כלפיי בגלל שהתערבתי, אבל להפתעתי ניראה היה שאבו דווקא נבהל כשהבין שראיתי אותו מכה את הקטנטונת.
ניצלתי את הבהלה שלו והפצרתי בו – "שלא תעז לגעת בה שוב!"


המשכנו למסעדה. היינו חייבים פסק זמן מהאירוע. הילדים שאלו המון שאלות, וגם בראשי דהרה רכבת של מחשבות.
דבר אחד היה ברור לכולנו – בבית הזה לא נוכל להישאר.
"בואי נספר לוולנטינה, היא בטח לא תיתן לו יותר להרביץ לנורו." הציע תום.
"אתה יודע, לצערי אני חושבת שהיא לא תעזור…." עניתי לו בעצב.
"למה?" הוא הופתע, "היא האימא שלה! היא בטוח תגן עליה. הרי את היית מגנה עלינו…"
"לדעתי היא כבר יודעת שהוא מכה את הילדים שלהם ומסכימה לזה או מתעלמת… וגם ייתכן שהיא בעצמה מפחדת ממנו או פשוט לא רוצה לפרק את המשפחה."

בזמן שהילדים אכלו דפדפתי בסלולרי ומצאתי לנו מלון נהדר ולא יקר במרחק של 50 דקות נסיעה.

חזרנו לחווה לקחת את התיקים. כל בני הבית נראו רגועים כאילו כלום לא קרה.
"למה אתם עוזבים?" שאל אותי אבו בקול תמים.
"כי לא נוכל להישאר בבית שהאלימות מקובלת בו." עניתי לו בכנות.
הוא לא ניסה לעכב אותנו או לשכנע להישאר. נפרדנו בקצרה, נכנסנו לרכב, ופנינו צפונה.

כעבור מספר דקות קיבלתי שיחה מוולנטינה ועצרתי בצד כדי לענות לה.
קולה היה נסער – "זואי, מה קרה? אבו אמר לי שעזבתם…"
"תראי, אנחנו לא מסכימים להתנהגות אלימה כזאת.." עניתי לה.
"לא הבנתי… מה בדיוק קרה?" היא שאלה כאילו לא היה לה מושג על הנעשה.
"אבו הכה את נורו…" סיפרתי לה את כל מה שראינו.
"אני לא מאמינה…" היא פרצה בבכי. "הוא בכלל לא אלים ומעולם לא הרים יד על הילדים שלנו. תשמעי, אנחנו מארחים הרבה תיירים. כולם מאוד נהנו אצלנו… אני מופתעת לשמוע את זה ממך… תני לי לדבר איתו ואני תיכף אחזור אליך…"

הגענו למלון החדש שלנו והתמקמנו בבונגלו על החוף. היינו זקוקים לשקט הזה…

בערב הגיעה התשובה מוולנטינה – "את לא הבנת נכון, החבר'ה סיפרו לי מה קרה." היא כתבה, "בואי ניפגש פנים מול פנים ואסביר לך את הכל…"
"אני לא צריכה הסבר על מה שראיתי. בתפיסת העולם שלי גבר שמחזיק מקל ומכה באמצעותו ילדה קטנה לא יכול להתפרש אחרת. יחד עם זאת אשמח להיפגש איתך בתור אימא אם את רוצה…" עניתי לה.
בסופו של דבר ולנטינה בחרה לא להיפגש בטענה שזה רחוק לה…

למחרת נשארנו בריזורט שלנו ליום כיף.
המקום התגלה כבחירה נהדרת! בונגלוס חדשים, נקיים וממוזגים על חוף הים, אוכל טוב, בריכה, מופעים בערב, אינטרנט מצוין, וצוות מאוד אדיב שפשוט יצא מגדרו כדי שנהיה מרוצים.
וכל זה רק $80 ללילה לארבעתנו על בסיס ארוחת בוקר.
(כאן הקישור למלון )
אני ממליצה לבחור לינה בצד המזרחי של האי. הוא יותר יפה והרבה פחות גשום מאשר המערבי.
החופים הציוריים יותר הם Jambiani, Paje, Pingwe, Uroa, Nungwi.


בבריכה פגשנו את Kade, שהגיעה מבאלי כדי לעבוד כאן בספא כי לא מצאה עבודה טובה באינדונזיה.
היא סיפרה לי ארוכות על משפחתה ועל החיים שלה, וגם פינקה את הילדים בעיסוי. 🙂

למחרת היינו מוכנים לצאת לטייל באי, אך הרכב לא הניע.
"וואי… זה בטח הולך להיות סיפור עכשיו…" חשבתי לעצמי.
שלחתי הודעת וואצאפ ל-Kibabu. להפתעתי הוא ענה לי בתוך 10 שניות!
"אל תדאגי, תשלחי לי את המיקום שלך, ומישהו כפר מגיע לעזור לך."
לפני שהספקתי לענות לו, אחד העובדים של המלון ראה אותנו בחניה ומיד ניגש לשאול אם הכל בסדר. עניתי לו שהרכב לא מניע.
"אקונה מטטה. רגע אחד." הוא אמר לי וקרא למישהו. בתוך 5 דקות הם הניעו את הרכב שלנו.
"הסתדרנו. רק אני מקווה שזה לא יקרה לי שוב…" כתבתי לקיבאבו.
"תגידי לי לאן אתם נוסעים, ואגיע לכל מקום שתרצי להחליף לך את הרכב כדי שלא תתקעי יותר. אני מתנצל על זה… אבל כמו שאמרתי לך בהתחלה – אקונה מטטה. את יכולה לסמוך עליי." הוא הפתיע אותי בתשובתו.
וכך היה. קבענו בדרך לחוות התבלינים, והוא הגיע בדיוק בזמן עם ג'יפ חדש. 🙂

זנזיבר מכונה אי התבלינים בזכות תעשיית תבלינים הענפה. חוות התבלינים הן האטרקציה המרכזית, והן פזורות בכל האי.
בחרנו לבקר ב-Kidichi Spice Farm.
הגענו עצמאית ושכרנו מדריך דובר אנגלית לסיור פרטי תמורת $15.
הבחור התחבר מיד לקהל הצעיר והתחיל את ההדרכה מצמח שמשמש ליצירת איפור וגם הראה לילדם איך "סורגים" עניבה מצמחים.

המשכנו ללמוד על מגוון פירות אקזוטיים ותבלינים: קפה, וניל, אננס, ציפורן, ג'ק פרוט, וקרמבולה.
אני גיליתי שציפורן משמש לא רק לתיבול התבשילים, אלא גם להקלה על כאבי שיניים. הוא אחד המרכיבים בחומר ההרדמה שמזריקים לפני הטיפול.
מסתבר גם שאננס גדל על שיח ולא על עץ. על כל שיח אננס צומח רק פרי אחד.
איך יודעים שהג'ק פרוט בשל? פשוט מאוד – לפי הצליל כשדופקים עליו. 🙂


כורכום עוזר לטפל בדלקות וגם לעצור דימום.
אגוז מוסקט הופך כל משקה למשכר. חותכים את הגרעין שלו ומוסיפים את תכולתו לכוס שתיה קלה. כמה לגימות… ותפסנו ראש. כך נוהגים המוסלמים כי אסור להם לשתות אלכוהול.
הפרי של פלפל הופך לפלפל שחור, לבן או אדום. תלוי איך נבחר לעבד אותו.
גילינו גם שלתבלינים יש מלכה ושמה קינמון. 🙂
קינמון זה עץ שמשתמשים בכל חלקיו ליצירת תבלין וגם אינספור תרופות: החל מטיפול בצינון ועד בעיות עיכול ומחלות לב.


"איך הכל ירוק כאן למרות שאין גשמים רוב השנה?" שאלה שירה את המדריך.
"שאלה מצוינת!" הוא חייך, "בזנזיבר יש המון מים כל הזמן והם מתחת לאדמה. אלה הם מי תהום נקיים ומתוקים, שכל הצמחים באי מגיעים אליהם עם השורשים ושותים כמה שהם צריכים. בזכות מי התהום יש לנו אפילו שדות אורז."
המדריך לקח מקל וקדח בעזרתו בור באדמה לעומק של מטר בערך. "בואו תרגישו…" הוא הזמין את הילדים לחטט עם המקל בבור, "יש כאן מים!"

בסוף הסיור קיבלנו הדגמה איך מטפסים על דקל וקינחנו בקוקוס ופירות.
הביקור כאן היה מאוד חווייתי ומעניין!


בערב ראיתי קבוצת נערים בבגדים צבעוניים מול הבונגלו שלנו. הסתקרנתי לדבר איתם וגם תהיתי מהם הבגדים האדומים שלבשו הגברים.
לקחנו איתנו כמה שוקולדים כדי לחמם את האווירה, וניגשתי אליהם ביחד עם מאיה.
לשמחתי הנערים דיברו אנגלית אז הצלחנו להתקשקש מעט. הכרנו, סיפרתי שאנחנו מישראל. הבנות סיפרו לי שהן גרות בכפר Uroa הסמוך, והראו לנו את הסרטנים הלבנים שתפסו בדלי.
הבנים, ג'ורג' וסימבה, עבדו כמאבטחים במלון הסמוך, ויצאו לטייל על החוף בשעות הפנאי.
"תגידו לי, מה זה הבגדים האדומים שלכם?" שאלתי אותם.
"אנחנו נוצרים מסאים, וזה הלבוש המסורתי שלנו." הסביר לי סימבה.
הוא נשאר לדבר איתי גם כששאר הנערים המשיכו לדרכם ושאל הרבה שאלות על החיים בארץ וגם על היהדות.
"הפתעת אותי מאוד!" הוא סיכם רגע לפני שנפרדנו, "הייתי בטוח שאתם חיים במלחמה, שבתיכם מופגזים כל הזמן… נוכל להיפגש גם מחר?"

מדי ערב סימבה המשיך להתייצב על החוף מול הבונגלו שלנו וחיכה בסבלנות עד שאראה אותו. היינו מתיישבים מול הים לשוחח עד השקיעה.
בכל פעם הוא הביא איתו הפתעה חדשה: תכשיטים מסורתיים, קוקוסים או פירות.
"אתמול שאלת אותי ממה עושים את הממתק האדום, ubuyu, אז הינה הבאתי לך את הפרי מעץ הבאובב…"

"תגיד לי, טוב לך לחיות כאן בטנזניה? אתה מאושר?" החלטתי לשאול אותו את שאלת מיליון הדולר.
"כן." הוא ענה בפשטות בלי לחשוב. "טוב לי כי החיים שלי מאוד קלים. לא חסר לי כלום."

יער ג'וזאני (Jozani Forest) הוא הזכר האחרון ליער הגשם הגדול שפעם כיסה את כל האי.
הגענו לכאן כדי לצפות בקופי קולובוס אדום שמסתובבים בחופשיות ברחבי השמורה.
גילינו שהקופים האלה לא אוכלים בננות או פירות אחרים, אלא רק עלים, כי מתוק זה לא בריא להם. אם בטעות רמת הסוכר בגופם עולה, הם מתגנבים לכפרים הסמוכים כדי למצוא קצת פחם, אוכלים אותו, וכך מסדרים את מערכת העיכול שלהם.

בכניסה לפארק פגשנו קבוצת חברים מהטיסה שהגיעו לכאן במסגרת סיור מאורגן עם המדריך המהמם, אריק, שאישר לנו להצטרף אליהם ולשמוע את הסבריו המרתקים בעברית. 🙂
כניסה עצמאית לפארק עולה $10.


אחרי פארק הקופים הילדים ביקשו להצטרף אל הקבוצה גם לתחנה הבאה שלהם – חוות התבלינים.
"אימא, אז מה שהיינו אתמול… אנחנו רוצים עוד! כיף לנו עם אריק…." הם התעקשו.
אריק הסכים בשמחה, אז נסענו אחרי הרכב של הקבוצה לחוות Kizimbani.
תענוג! נהניתי לגלות שהילדים הקשיבו היטב בסיור הקודם והפגינו בקיאות מרשימה. 😉

וגם זכינו להכיר יותר את אריק, שגם לו סיפור חיים מדהים: הוא נולד באוקראינה לאימא יהודייה ולאבא שהגיע לשם מטנזניה כדי ללמוד רפואה.
כשהיה בן שנה הוריו נפרדו. אביו חזר לטנזניה, ואמו עלתה איתו לארץ. אחרי הצבא הוא טס לטייל באפריקה ומצא את אביו.
הוא התאהב בחיי הפשטות של היבשת השחורה ונישאר לגור בזנזיבר.
אריק דובר עברית וגם רוסית, ומעביר סיורים בצורה מרתקת!
אם גם אתם רוצים לטייל איתו או להתייעץ, זה הנייד שלו, אפשר לשלוח וואצאפ: 255625886327+


כקילומטר מפארק הקופים שוכנת חוות הפרפרים – Zanzibar Butterfly Centre.
אפשר לשלב את שניהם באותו טיול או לדלג עליה אם אין לכם חיבה מיוחדת לפרפרים.
המקום פצפון וקשה להתרשם מהפרפרים כי הם מעטים וכמעט שלא מתיישבים על הצמחים בגובה הצפייה.
החלק המעניין ביותר היה בתחילת הסיור כשהמדריך הסביר על מעגל החיים של פרפר והציג לנו זחל וגולם אמיתיים תוך שהוא מדקלם בעברית "בוא אלי פרפר נחמד…". 🙂
הכניסה עלתה $6 למבוגר ו-$3 לילד.

שתי נשים מכרו פירות מול חוות הפרפרים.
"ג'אמבו!" אמרה לי אחת מהן בחיוך.
"ג'אמבו!" עניתי לה ואז עלי לי רעיון…
הייתי סקרנית בטירוף לבקר בכפר מקומי פשוט, ובדיוק ראיתי אחד כזה מאחוריה. היא ודאי מגיעה משם, חשבתי.
ניגשתי אליהן והצגתי את עצמי. הן לא דיברו אנגלית, אבל הבנו אחת את השנייה, וגם הן אמרו איך קוראים להן.
הצבעתי על הכפר, עלינו, על העיניים, ועשיתי תנועה של הליכה באצבעות.
הן מיד הבינו למה התכוונתי. אחת מהן קמה, עשתה לי תנועה של בואי, ואמרה: "!Karibu" (ברוכים הבאים!)
הלכנו אחריה לתוך הכפר. בדרך היא אפילו הדריכה אותי והצביעה על בתים ואנשים שפגשנו. הבנתי חלק מהדברים. למשל שאחד הבתים היה של חמותה. אישה מבוגרת שעשתה כביסה כניראה הייתה אמה. היא הצביעה על שני ילדים שהיו הבנים שלה. הבנתי שאחד המבנים היה מדרסה ללימודי אסלם. בוטקה קטן היה המכולת. קניתי שם לכל הילדים צנצנת של 30 סוכריות על מקל תמורת חצי דולר. (כן זאת רמת המחירים של המקומיים!)
הילדים, מבסוטים מהממתקים, ניהלו איתי דו-שיח משעשע:
הם צעקו כולם ביחד: "ג'אמבו!" – עניתי "ג'אמבו!"
הם צעקו "קאריבו!" (ברוכים הבאים) – עניתי "אסאנטה סאנה!" (תודה)
ואז הם צעקו "מאמבו!" (סוג של מה נשמע?) – עניתי "פואה!" (סוג של בסדר) 🙂

כך התקדמנו עם צהלות השמחה שלנו עד שהגענו למרכז הכפר, שם ניצב מבנה לבנים, הראשון שראיתי כאן בין בתי הבוץ. בדלת עמד גבר ענק עם פרצוף זועף.
האישה המארחת שלנו ניגשה אליו והתחילה לדבר מהר, להסביר לו משהו, ולהצביע עלינו. כל הילדים השתתקו ועמדו במקומם.
השתדלתי להיראות רגועה, למרות שאני מודה – ליבי החסיר פעימה. 😉
ואז האיש פנה אלי בקול סמכותי ובאנגלית רהוטה: "שלום, מי אתם?"
עניתי לו הכי פשוט ורגוע שיכולתי: הצגתי את עצמי ואמרתי שאנחנו מישראל. הבחור המפחיד פתאום חייך:
"איזה יופי! אני רוצה שתלמדי אותי כמה מילים בעברית. אני מדריך בפארק הקופים, יש לנו הרבה מבקרים מישראל. ואת יודעת, טוב לדבר אל התיירים בשפה שלהם."
הוא שלף את הנייד שלו והתחיל לרשום באותיות לטיניות את תרגום המילים שאמרתי לו:
"ברוכים הבאים לפארק הקופים", "קופי קולובוס אדום", "יער הגשם", "עץ", "עצים"…
בסוף השיעור המאולתר צ'יפרתי אותו בבונוס – סיפרתי לו מה זה סבבה. 😉
האיש היה מבסוט! 🙂

הרגשתי שעכשיו הגיעה ההזדמנות שלי לקבל ממנו שיעור על החיים כאן.
"תגיד לי, איך קוראים לכפר הזה?" שאלתי אותו.
"Pete" הוא ענה.
"יש כאן בית ספר?" רציתי להראות לילדים שלי איך לומדים בני גילם בזנזיבר.
"לא." הוא ענה, "בכפר שלנו יש רק מדרסה. הילדים הולכים ללמוד בכפר אחר."
"איך החיים כאן?…" תפסתי אומץ לשאול אותו את שאלת מיליון הדולר.
הוא חייך שוב: "אני יודע מה את רוצה לדעת. את בטח חושבת שאנחנו עניים ומסכנים. אבל אנחנו לא. מה שאת רואה פה הם החיים שלנו. יש לנו את כל מה שאנחנו צריכים. עוני זה כשאין מה לאכול. בזנזיבר אף אחד לא רעב. כל ילד בכפר יודע שהוא יכול להיכנס לכל בית ולאכול. כל משפחה יודעת שאם משהו חסר לה – השכן ישלים. האי מלא עצי פרי, ומותר לכל תושב לקטוף ולאכול… אנחנו סבבה!" הוא סיים את המשפט במילה החדשה שזה עתה למד והיה מרוצה מעצמו. 🙂
בסוף השיחה נפרדנו בלחיצת יד חברית, והאישה ליוותה אותנו חזרה לחוות הפרפרים.


מהכפר המשכנו למסעדת The Rock המפורסמת בזכות מיקומה על הסלע בים. קבענו לאכול שם ביחד עם החברים שהכרנו בטיסה: עדי, מור ונועם, בתם התינוקת.
מעבר חד מהפשטות של הכפר לפאר התיירותי. 🙂

מור ועדי טיילו כאן כל השבוע עם נהג פרטי ששמו Abdulla. הוא ביקש $40 ליום עבור שרות ההסעות שלו.
הם ממליצים עליו בחום. הוואצאפ שלו: 255712436835+

לשכור נהג פרטי במקום סיור מאורגן זו דרך נהדרת לטייל כאן למי שיכול להסתדר עם הדרכה באנגלית.
סיורים מאורגנים עולים $40-100 לאדם.
כניסה עצמאית לרוב האטרקציות היא סביב $6-15 לאדם וזה כולל הדרכה.
כך שאם תשכרו רכב או תשתמשו בשרותי הסעות, סביר להניח שתחסכו לא מעט.
תעשו השוואה ותבדקו מה מתאים לכם.

כשחזרנו למלון סימבה כבר חיכה לי על החוף מול הבונגלו.
"זהו. מחר חוזרים הביתה. זה הערב האחרון שלנו כאן…" אמרתי לו.
הוא חייך בעצב: "כן, השבוע עבר לנו מהר…" ואז נזכר, "אמרת לי שרצית להראות לילדים בית ספר שלנו. אז בואו מחר בבוקר, יש אחד בכפר Uroa, כמה דקות נסיעה מכאן."

בתשע בבוקר נפגשנו שוב ונסענו ליראות את בית הספר. בדרך חילקנו סוכריות לילדי הכפר שרצו אלינו בקריאות "פיפי! פיפי!" (סוכריות)

בחצר בית הספר פגשנו את עלי, המורה להיסטוריה, שסיפר לנו שכאן לומדים ילדים מגיל 6 עד 16 בשתי משמרות. 312 תלמידים בסך הכל.
"בחדר המורים" מתחת לעץ ישבה סוהא, המורה לחשבון, והכינה מבחן.
החינוך בזנזיבר הוא חינם, אך על ההורים לרכוש תלבושת אחידה וספרי לימוד לילדיהם.

לפני טיסת הלילה עשינו טיול בצפון האי. נסענו לחוף Nungwi, שהוא אחד החופים היפים בזנזיבר, ונכנסנו ל-Baraka Aquarium.

בדרך לשדה התעופה עצרנו בסטון טאון. עשיתי סיבוב בשוק להצטייד בכמה תבלינים לאורז, לדגים, תה בננה, וקפה בטעמים.
נפרדנו מזנזיבר בגני פורודני (Forodhani Gardens).


תודה רבה לכל האנשים הטובים בדרכנו על החוויה האפריקאית הבלתי נשכחת: צבעונית, מרתקת, ומלאה בשמחת חיים ואהבה. 🙂

קבלו בונוס ממני: מפעם לפעם אני מוצאת טיסות זולות או בונה טיולים עצמאיים ושולחת במייל למנויים של הבלוג. רוצים גם? הירשמו כאן: צרפו גם חברים, כדי שגם הם יהנו ויחסכו :)

(אם נרשמתם בעבר ולא קיבלתם ממני מייל - בדקו בתיבת קידומי מכירות)

בטח יעניין אותך גם:

טיסות לואו קוסט בין יבשתיות כבר כאן!
חופשת סקי משפחתית בהרי הטטרה בסלובקיה - תכירו את Snow Park Donovaly

158 תגובות

כתיבת תגובה

תגובות