אני מחכה לכנס הזה בהתרגשות – וגם עם מעט חשש.
זהו הכנס השנתי של אנשי האלוורה מכל רחבי העולם. הוא מעניק כנפיים מקצועיות והמון השראה. זו הזדמנות נפלאה לפגוש קולגות מהגלובוס כולו – שזה תמיד מרגש. צפויים להשתתף בו כ־14 אלף אנשים מ־150 מדינות.
זו גם הפעם הראשונה שלי בכנס כזה, ואני מצפה ללמוד, לקבל השראה.
מעבר לכך, מזמן לא ביקרתי בפריז, ואני סקרנית לראות את העיר בעיניים חדשות, מנקודת מבט אחרת.
ובכל זאת… בימים כאלה יש גם חשש. לא פשוט להיות ישראלי בחו"ל, ובמיוחד כחלק ממשלחת גדולה.
שבוע לפני הנסיעה ערך לנו מנכ"ל החברה, יובל, תדריך בטיחות.
"עדכנתי את משרד החוץ על המשלחת שלנו…" הוא פתח את שיחת הזום. עצם האמירה הזו שידרה דריכות ומוכנות לכל תרחיש.
אנחנו קבוצה ישראלית של כ־100 אנשים. לכן יובל המליץ להצניע סממנים ישראליים ולהציג את עצמנו כתיירים ממדינות אחרות.
"אני למשל מציג את עצמי בתור בולגרי," נתן דוגמה.
בנוסף קיבלנו הדרכה על זהירות מפני הכייסים הרבים שמסתובבים בפריז.
מתוך שיקולי ביטחון, המילה "Israel" שעל חולצות הכנס הוקטנה לגודל זעיר של סנטימטר אחד בלבד, ונבלעה בתוך הלוגו כך שכמעט לא ניתן היה להבחין בה.
הנסיעה יצאה ביום העצמאות, ולכן הנהלת החברה הבטיחו, שלמרות הקושי לקיים אירועים הקשורים לישראל, הם יפיקו לנו בפריז חגיגה פרטית גדולה, רועשת ובלתי נשכחת! עוד משהו שאני מצפה לו בסקרנות.
המשלחת התפצלה לכמה טיסות, לפי בחירתנו. הצוות שלי טס עם טראנסאוויה.
מאיה מצטרפת אליי. הילדים שלי הם לא רק שותפים לטיולים, אלא גם עוזרים לי מאוד בעסק – ולכן גם מאיה היא חברת משלחת מן המניין.
וחוץ מזה, כבר מזמן היא מבקשת שנטוס לפריז. יש לה שני חלומות שהיא רוצה להגשים: לראות את מגדל אייפל, ולבקר במסעדת המישלן "שבור" של אסף גרניט – כי מאיה חובבת קולינריה.
בנתב"ג נפגשנו עם בנות הצוות שלנו, ומיד נכנסנו לאווירה הפריזאית בזכות גרציה, שדוברת צרפתית מהבית, והיא התחילה מיד ללמד את מאיה.
הגענו למלון בערב, ואחרי התארגנות קצרה קבענו להיפגש בלובי כדי ללכת יחד לאכול משהו.
כשירדנו, לתדהמתנו, הלובי היה מוצף באנשים בעלי חזות מוסלמית מובהקת. הם דיברו בקולי קולות, וכשיצאנו מהמעלית כל המבטים הופנו אלינו.
השתתקנו, הורדנו מבט, וחמקנו במהרה החוצה.
"וואי… כמה בני דודים במלון איתנו… מקווה שהכול יעבור בשלום… נצטרך להיזהר…" דאגו הבנות.
בבוקר ירדנו לחדר האוכל דרוכות לקראת המפגש האפשרי עם קבוצת המוסלמים.
מאיה ואני נכנסנו ראשונות. בזווית העין ראיתי שהם כבר ישבו לאכול.
השתדלתי להתרחק מהם ופניתי לשולחנות הרחוקים. לפתע שמעתי קול של אישה מאחורי, וחשתי שהיא מדברת אליי:
"Forever family… Where are you from?"
קראה אישה בקול עליז ופרסה ידיים לחיבוק.
ראיתי שעל חולצתה, מתחת לקפטן, התנוסס סמל החברה, ושם המדינה שלה כתוב באותיות גדולות – Forever Malaysia.
מיד נגשו אלינו כמה מחבריה והקיפו אותנו. אליהם הצטרפו עוד כמה אנשים.
ראיתי על החולצות הצבעוניות שלהם את שמות המדינות:
Forever Tanzania, Forever Hungary, Forever Kazakhstan…
נראה היה שכל חדר האוכל היה מלא צוותי פוראוור ממדינות שונות, כולם לבושים בחולצות אחידות כפי שנהוג בכנסים כאלה.
זה היה מראה מרהיב – כמו באולימפיאדה. 🙂
האווירה הנעימה השכיחה את הפחדים. חשתי ביטחון, חיבקתי בחזרה וחייכתי: "אנחנו מישראל."
איש לא נרתע ולא כעס – להפך!
הם היו נרגשים לפגוש אותנו. ישבנו לאכול יחד, פטפטנו והכרנו. חלקם סיפרו שיש להם מכרים בארץ בצוותי פוראוור, ואחרים אמרו שהמנטורים שלהם הם ישראלים.
חשתי את עוצמת העשייה המשותפת – עוצמתה של משפחת פוראוור, משפחת אנשי האלוורה.
כשקבוצה גדולה מתמקדת במשימה חיובית ובריאה, נוצר משהו יוצא דופן: אהבה באוויר, בועה פרטית ומעצימה, שמגינה עלינו מהתרחשויות המציאות הרגילה.
אחרי ארוחת הבוקר נסענו להסתובב בעיר. את הדרך לתחנת המטרו הקרובה עשינו יחד עם כמה חברים שפגשנו במלון, ובתחנה כל קבוצה פנתה לכיוון אחר.
נעמדנו בתור לקופת הכרטיסים, שהיה די ארוך. רוב הממתינים נראו תיירים. שני נציגים מכרו כרטיסים דרך חלון קבלת הקהל, והשלישי הציע לנוסעים עזרה בקניית כרטיסים במכונות האוטומטיות כדי לזרז את התהליך.
ואז הצטרף אליו נציג נוסף, שפנה אלינו ושאל אם נרצה שיעזור לנו לקנות כרטיסים במכונה ללא המתנה. וכשראה שאנחנו מהססות, ציין שזה ייצא לנו יותר משתלם.
הלכנו אחריו אל אחת המכונות מאחורי הקופות. הבחור הסביר לנו שלכבוד 1 במאי, חג הפועלים ושבתון בצרפת, נקבל יומיים של נסיעות ללא תשלום. כרטיס יומי עלה 12 יורו לאדם, ולכן הוא אמר שאם נרכוש לשלושה ימים (36 יורו כל אחת), נקבל כרטיס בשווי 60 יורו לחמישה ימים.
למרות שהבחור דיבר אנגלית מצוינת, התנהג ממש כמו נציג שירות, ונראה מסבלני ורגוע – משהו לא התחבר לי. לפני הטיסה בדקתי מידע על התחבורה הציבורית בפריז, ובשום מקום לא היה כתוב על המבצע הזה… זה היה רגע של דיסוננס – תחושה שהמציאות לא תואמת את תחושת הבטן.
פתחתי את הנייד כדי לבדוק לגבי המבצע באינטרנט, אבל היינו בתחנה עמוקה ללא קליטה.
לפתע הקופאית יצאה מהמשרד, ניגשה אלינו ואמרה משהו בצרפתית.
אני לא דוברת צרפתית, אך הבנתי שהיא שואלת אם אני מכירה את הבחור. כאן גרציה התערבה: "הוא עובד שלכם, שעוזר לנו עם הכרטיסים…" היא ענתה לה בצרפתית.
"תשמרו על הכסף שלכם!!" צעקה הקופאית, והבחור פתח בריצה. האישה הזאת הצילה אותנו מנוכל.
שמעתי על שיטות רבות של כייסים בפריז ובמוקדי תיירות בכלל, אבל הבחור הצליח להפתיע אותי.
שאלתי את הקופאית כיצד הוא תכנן לכייס אותנו באמצעות המכונות, והיא הסבירה: הנוכל הציעה לרכוש כרטיסים במכונה שבה ניתן לשלם רק באשראי, ולא היה שום מבצע אמיתי. אילו היינו מסכימות, הוא היה עובר לשלב הבא – מסביר שהמבצע במזומן בלבד – ובכך מוכר כרטיסים מזויפים, שאותם הביא איתו, תמורת 36 יורו.
המפגש עם הנוכל גרם לנו לחשב מסלול מחדש. היינו חמש בנות באותו מלון ותיכננו להסתובב ביחד, ולכן החלטנו שכדאי לנו יותר לנסוע באובר – פתרון מהיר ופשוט.
נסיעה ממוצעת עלתה 18 יורו לכיוון. והיינו צריכות שתי נסיעות כאלה ביום – הלוך לעיר או לכנס וחזור למלון.
לכן 36 יורו ביום, שהתחלקו בין כולנו הורידו את עלות התחבורה לכל אחת מאיתנו מ־12 יורו ליום לכ־7.5 יורו.
מעז יצא מתוק – בסופו של דבר המקרה עם הנוכל עזר לנו לחסוך כמעט מחצית מהסכום שתיכננו להשקיע בתחבורה.
חזרנו לרחוב והזמנו אובר באפליקציה. גילינו שזו דרך פשוטה, נוחה ואפילו בטוחה מאוד להתנייד בפריז.
טיפ: כדי להזמין אובר, תתרחקו ממחלפים ומקומות שקשה לעצור בהם, ותבחרו רחובות קטנים יותר או תחנות אוטובוס עם מיקום ברור. אחרת, אם הנהגים לא מבינים את המיקום דרך האפליקציה, הם עלולים לא לקבל את הנסיעה, או המחיר יהיה גבוה יותר.
במרכז העיר מאיה הגשימה את חלומה לראות את מגדל אייפל. גרציה קיבלה את הסיבוב שרצתה בשדרות שאנז אליזה, איירין קיבלה את המאפים שרצתה בפטיסרי, ופגי נהנתה מהסיור ברחבי עיר האורות. עשינו ברגל את פריז הקלאסית, ובערב פנינו לחגיגת יום העצמאות.
נקודת המפגש ששלחו בקבוצת הווצאפ של המשלחת הייתה על נהר הסיין. ניחשנו שמדובר בשייט – וההפקה התעלתה על כל הציפיות! הם שכרו ספינה, ויצאנו לחמש שעות של מסיבה על המים.
חוץ מכיבוד מפנק, הם הביאו מדריך שסיפר על פריז בעברית וזמר ששר לנו שנסונים צרפתיים, שירים ישראליים מודרניים ושל פעם.
השתוללנו במסיבת ריקודים עם דגלי ישראל במרכז פריז על הסיין.
חמש שעות על המים בשקיעה ובלילה, כמעט עד חצות.
כשאני נזכרת במסיבה ההיא, מתנגן בזכרוני אחד השירים שהשמיעו שם, של יהורם גאון:
"לא לא לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר
לא לא לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר…"
ואכן כך הרגשתי – שניצחנו את המצב. זה היה עבורנו לא רק העצמאות של מדינת ישראל, אלא גם העצמאות הפרטית שלנו כאן בפריז.
לכנס הגיעו 14 אלף אנשי אלוורה מ-150 מדינות.
האירוע התקיים באיצטדיון הענק Paris La Défense Arena, שנחסם כולו במיוחד עבורנו לשלושה ימים של השראה, הדרכות וחוויות שלא שוכחים.
הסדר והארגון היו למופת. ואכן קיבלנו את מנת ההדרכות וההשראה שכבר עוזרים לי להגדיל את העסק שלי.
גם כאן הרגשנו את אותה בועה חמה, בטוחה ואוהבת – את התחושה המיוחדת להיות חלק ממשפחת פוראוור.
המשלחת הישראלית שלנו קיבלה הרבה פרגון ומקום על הבמה. הגענו בגאווה עם דגלי ישראל.
לא הייתה כאן פוליטיקה, רק עשייה משותפת ובריאה, חיבור בין אנשים מכל העולם, ותחושת כוח קולקטיבי שמעצימה ומניעה קדימה.
בערב האחרון של הכנס נפגשנו בלובי המלון להדרכה ספונטנית שיזמה מהלת בחירה בשם רמינה – איראנית! 🙂
במפגש השתתפו חברים מאוסטריה, טנזניה, קזחסטאן, סרביה ופיליפינים.
רמינה הסבירה לנו בסבלנות את שיטות העבודה שלה באנגלית מצוחצחת. היא שיתפה אותנו בכנות ובגילוי בלב את הניסיון שלה והפיחה בנו אמונה שגם אנחנו יכולים ליצור הכנסה מתגמלת ולבנות עסק חובק יבשות.
היא הייתה מלאה בנתינה ופשוט העניקה לנו את הידע שלה, חלקה את ניסיונה באהבה וללא כל תמורה.
לרמינה סיפור חיים מרתק. היא מחלקת את חייה בין טהראן לאמסטרדם ויש לה אזרחות אירופאית. לכן, מבחינת פוראוור, היא זכיינית הולנדית, שכן החברה אינה פעילה באיראן.
רמינה סיפרה שהיא מנהלת חיים כפולים – תרתי משמע: יש לה טלפון, בגדים וחפצים איתם היא טסה לאיראן כדי לבקר את הוריה ואת משפחתה.
"כשאני טסה לטהראן, אני נכנסת לדמות אחרת," שיתפה אותנו רמינה. "יש לי כאילו שתי זהויות: אני יודעת להיות אירופאית, אשת עסקים קוסמופוליטית, וגם אישה איראנית צנועה ובלתי נראית."
אחרי חצות נפרדנו בחיבוק ופרשנו לחדרים.
היום האחרון אחרי הכנס היה חופשי, ופנינו להגשים את חלומותיה של מאיה – לראות את מונה ליזה בלובר.
כשהגענו, מאיה הופתעה לגלות שהתמונה הייתה קטנה בהרבה ממה שדמיינה. היא הסתכלה בה במבט עיניים פעורות ושאלה: "זה הכל? אני ציפיתי למונה ליזה ענקית בגובה אייפל!" 🙂
מפריז נפרדנו במסעדת "שבור" של אסף גרניט.
חגיגת הטעמים שהכינו לנו הייתה משהו מיוחד: כל מנה הייתה שילוב מדויק של השראה ישראלית ופרשנות פריזאית, עם טאץ' בלתי מתפשר של כוכב מישלן.
כל ביס היה חוויה!
יצאנו שבעות ומרוצות. 🙂
ביציאה מהמסעדה הדלקתי את הנייד וראיתי הודעת SMS מחברת התעופה שלנו – הטיסה הביתה בוטלה.
בזמן שבילינו בפריז, החות'ים ירו טיל שנפל בנתב"ג, וכמובן גרם לביטולי טיסות.
הרפתקאות שכאלה… 🙂
חזרנו למלון, שהתרוקן לגמרי כי כל המשלחות המריאו הביתה.
נשארנו לחפש לנו טיסה חלופית.
וטסנו הביתה דרך קפריסין עם יומיים נוספים של טיול על חשבון הפיצוי מחברת התעופה. 😉
בסוף, כמו תמיד – הכל מסתדר. ✨
