TOOTY.co.il

"האם תל אביב בטוחה לתיירים?
בתור עיר במזרח התיכון, המחשבה על ביקור בה עלולה להלחיץ עקב מתקפות הטרור…
אף על פי כן ביקורות באתרי תיירות מעידות על כך שהעיר בטוחה למדי…"

קראתי כתבה במגזין של RwandAir, שנועדה לשווק לתושבי אפריקה את הקו החדש קיגאלי – תל-אביב, וחייכתי לשירה – "תראי איך מסבירים לתיירים שישראל לא מסוכנת." 🙂
"מה?!" היא פרצה בצחוק ועשתה פרצוף משעשע, "מי שגר באפריקה מפחד לטייל בישראל?!"
דייל חביב עבר לידינו, עצר והביט בסקרנות על הפרצופים של שירה – "אתן נהנות בטיסה שלנו?" הוא שאל בידידות.
"כן. זאת הטיסה הראשונה שלנו אתכם. והפתעתם לטובה." עניתי לו וקראתי את שמו על הטאג, "ג'יימי… תגיד לי, תושבי רואנדה באמת חוששים לטוס לישראל?" שאלתי אותו והצבעתי על הכתבה.
"אני חושב שכן." הוא ענה ללא היסוס, "בטלוויזיה משדרים שהמזרח התיכון הוא איזור מלחמה. לפני שביקרתי בתל אביב גם אני חששתי."
"ואנחנו הישראלים מאמינים שרואנדה היא מסוכנת." שיתפתי אותו, "בתודעה הקולקטיבית שלנו רואנדה עדיין מתקשרת לרצח עם."
"רואנדה לא מסוכנת בכלל." ענה ג'יימי בחיוך. "אל תדאגי. את יכולה להסתובב עם הילדה בבטחה בכל מקום ביום ובלילה."
ג'יימי הרגיש לי חביב וידידותי. חשתי את הפתיחות שלו ונתתי לפרץ הסקרנות שלי להשתחרר –
"תגיד לי, איך המשפחה שלך שרדה?… אני מקווה שזה בסדר לשאול…" שאלתי בזהירות.
לשמחתי ג'יימי לא ניראה מובך למרות השאלה האישית – "נולדתי בקונגו." הוא ענה ברוגע, "הוריי ברחו לשם כמה שנים לפני רצח העם. וחזרנו לרואנדה בסוף שנות ה-90, הרבה אחרי שהכל נגמר."
"הייתם שייכים לטוטסי או הוטו?" העזתי לאתגר אותו בנושא הכי רגיש לתושבי רואנדה.
"לא שואלים את זה." חייך ג'יימי, "אין יותר חלוקה למעמדות. כולנו תושבי רואנדה שווים." ואז הוא שם לב לניצוץ הסקרנות הלא מסופקת שלי והוסיף בלחש – "הוריי היו טוטסי, ובגלל זה הם נאלצו לעזוב."


נחתנו בחמש בבוקר. חושך, גשם וערפל.
ביציאה מהטרמינל המתין לנו איש שהחזיק בידיו שלט עם שמי. הוא לא דיבר אנגלית אלא רק חייך אלי וסימן לבוא אחריו לרכב.
נסענו ברחובות הריקים והחשוכים של קיגאלי. הנהג תמרן במיומנות בערפל הכבד. חשתי שהוא מכיר את הדרך בעיניים עצומות.
אחרי רבע שעה עצרנו מול שער צהוב והוא צפר. מישהו מיד פתח את השער ונכנסנו לתוך חצר מטופחת של וילה.
"ג'ודית!…" צעק הנהג מחלון הרכב.
היא יצאה אל המרפסת בחיוך ענק – "זואי, טוב לפגוש אותך! ברוכים הבאים!"
ואז פנתה בקינירואנדה (השפה המקומית) אל שני הגברים, ונתנה להם כמה הנחיות קצרות.
לא הבנתי אף מילה, אך הבחנתי מיד שבבית הזה ג'ודית היא הבוס.

"ביקשתי מהנהג להביא את הרכב שלכם." היא אמרה לי בקול עליז, "שדרגתי אותך לג'יפ גדול. שיהיה לך מסאז' אפריקאי מפנק יותר." 😉
"מסאז' אפריקאי?" צחקתי. "את זה עוד לא ניסיתי…"
"הו! כשתנהגי בדרכים הלא סלולות שלנו…" היא צחקה, ועשתה תנועה גלית עם היד, "תרגישי מה זה מסאז' אפריקאי!"

האיש שפתח את השער לקח את התרמילים שלנו לחדר, ואני ליוויתי אחריו את שירה העייפה מהדרך.
היא נרדמה מיד. ג'ודית ואני חשנו ערניות לגמרי, אז חזרנו לפטפט במרפסת.
שוחחנו ארוכות, ועד הזריחה כבר שתינו חשנו חברות ותיקות.
הערפל התפזר והגשם פסק. לאט לאט נגלה לעיניי הנוף המרהיב של קיגאלי.


את ג'ודית הכרתי דרך אתר אייר בי אנד בי שבוע לפני הטיול, וכבר בהתכתבות התחברנו.
יש לה שני ילדים בגילאי הבנות שלי – כרמן בת 10 וקרול בן 6.
הצטערתי שמאיה החליטה לא להצטרף לטיול ברגע האחרון. ארבעתם יכלו להיות חבורה מקסימה ביחד!

ג'ודית היא בעלת חברת תיירות קטנה, אז ביקשתי ממנה לדאוג לי לרכב, והיא פינקה אותי בגדול.
במקום Toyota RAV4 הקטנה שהזמנתי, קיבלתי Toyota Fortuner – ג'יפ ענק עם שמונה מקומות.
הכל בלחיצת יד חברית ללא שום חוזה. הכי אפריקאי שיש! 😉
(כאן כתבת ההכנה לטיול שבה סיפרתי איך מצאתי טיסה זולה לרואנדה, לינה זולה, אפשרויות השכרת רכב, ויזה… וגם סיפרתי למה מאיה לא הצטרפה אלינו.)


"התרגשתי כשכתבת לי מישראל. אני חולמת לבקר בירושלים." אמרה לי ג'ודית ומזגה לשתינו חליטת ג'ינג'ר עם לימון ודבש. "כשאני מדברת איתך אני חשה שאני נוגעת בחלום שלי. אני מרגישה גם הזדהות מסוימת עם העם היהודי. מה שעברנו כאן, לדעתי, דומה לשואה…"
"בת כמה היית ב-1994?" שאלתי אותה.
"הייתי בת 9. כמעט כמו שירה וכרמן…" היא ענתה ועיניה התמלאו עצב.
"את רוצה לספר לי?…" שאלתי אותה בזהירות.
היא הנהנה בראשה – "אני לא כל כך אוהבת לדבר על העבר שלי, אבל אני מרגישה איתך בנוח. וגם אומרים שלא טוב לשמור בבטן…" אמרה ג'ודית בקול שקט והתחילה לספר:
"נולדתי בכפר Rukira, שבדרום מזרח רואנדה, קרוב לגבול עם טנזניה. בוקר אחד התעוררנו מקולות ירי. אבא ואחי הגדול, שהיה אז בן 20, הורו לאימא לקחת אותי ואת שני האחים הקטנים, ולברוח מהכפר. במשך כמה ימים הסתתרנו ביער, ואז אימא הלכה לברר אם אפשר לחזור כבר הביתה. כעבור זמן קצר היא חזרה נסערת, וסיפרה שאבא ואחי הגדול נרצחו, ושעלינו לעזוב את רואנדה מיד.
במשך כמה שבועות צעדנו ברגל ביחד עם קבוצת אנשים מהכפרים הסמוכים לעבר מחנה הפליטים בטנזניה. זה היה מסע קשה ביותר פיזית וגם מנטלית. לא היה מספיק מזון ומים. וגם כיוון התנועה שלנו לא היה ברור. התקדמנו בזיגזג כי כל הזמן ברחנו מקולות ירי. כך נאלצנו להאריך את הדרך וקודם להדרים לבורונדי, ומשם ללכת לטנזניה…"
"אני יכולה לשאול לאיזה שבט הייתם שייכים?"
"הוטו." ענתה ג'ודית והוסיפה – "את בטח יודעת שהוטו רצחו את טוטסי, אבל בפועל בשבט הוטו הייתה אוכלוסיה תמימה שלא רצתה להשתתף בטבח הטוטסי, וגם היא נפגעה. מחנה הפליטים שלנו היה כולו מבני הוטו. ועד היום אנחנו לא יודעים מי רצח את אבי ואחי או למה. אבל אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה. את זה תשמעי במוזיאון שאני אמליץ לך ללכת אליו. אספר לך את החוויות שלי בתור ילדה."
"תראי לי על המפה את הכפר שלך ואיפה היה מחנה הפליטים." ביקשתי ממנה ופתחתי את גוגל מפס בנייד.
ג'ודית הביטה במפה, הצביעה על מיקום הכפר, וציירה את כיוון מסע המילוט שלהם עד איזור המחנה.
"זה היה מחנה אוהלים ענק בחסות האו"ם." היא המשיכה. "למרות שהם סיפקו לנו הגנה מסוימת ומעט מזון, החיים שלנו היו הישרדות יומיומית. כל יום ראיתי אנשים מתים מרעב, ממחלות או נרצחים באכזריות. כמה פעמים הייתי בסכנת חיים בעצמי וניצלתי בנס…"
ג'ודית הפסיקה לדבר, לקחה לגימה מהתה שהתקרר, והביטה בי בשאלה – "את בטוחה שאת רוצה לשמוע את הזוועות האלה?"
"כן. אני רוצה שתספרי לי כל מה שאת יכולה." ביקשתי.
"אם בכל זאת תרגישי שקשה לך לשמוע, תעצרי אותי. אני אבין…" היא אמרה בקול שקט והמשיכה את הסיפור – "בדרך למחנה הפליטים אימא שלי חלתה. וכשהגענו היא לא יכלה יותר ללכת. במשך כמה חודשים היא שכבה באוהל בין חיים למוות. ואני נאלצתי לדאוג לה ולשני האחים הקטנים שלי. אחותי הייתה אז בת 6 ואחי הקטן בן 3.
המזון היחיד שהאו"ם סיפק לנו היה שעועית יבשה ואבקת דייסה. כדי להכין אותם היינו חייבים לאסוף עצים לבישול, וזאת הייתה משימה בלתי אפשרית. כמעט מדי יום אחותי ואני היינו מרחיקות קילומטרים כדי לאסוף עצים. הייתי חוזרת עם ערימה ענקית על הראש, ומתמוטטת מעייפות ליד האוהל. השתדלתי להביא כמה שיותר כדי להקטין את כמות היציאות מהמחנה. כי כל יציאה הייתה סכנת חיים. אחותי לא יכלה לסחוב משקל כבד כל כך בגילה, והיא עזרה לי בעיקר באיסוף. ואם לא היינו מצליחות למצוא מספיק עצים, כולנו היינו נשארים בלי אוכל. ורעב היה הכי מסוכן לאמא, שהייתה חולה וחלשה."
"למה נאלצתם ללכת רחוק כל כך כדי להביא עצים?" שאלתי.
"במחנה שהו אלפי פליטים. וכולם היו חייבים עצים לבישול. בתוך כמה ימים אספו ושרפו את כל מה שהיה בסביבה הקרובה. קצת רחוק יותר היה שטח גדול של מטעים ששייכים למקומיים בטנזניה. לשטח המטעים היה אסור לנו להיכנס. על גניבה של פרי הם היו הורגים. היו ימים שעברתי רעבה ומותשת ליד מטע בננות, והייתי מתלבטת אם להסתכן בגניבה כי פחדתי שאמא או אחד האחים ימותו מרעב. הפחיד אותי יותר לחשוב על מוות שלהם מאשר על שלי. אז כדי להגיע ליער לאסוף עצים, נאלצנו לעשות דרך ארוכה מסביב למטעים.
יום אחד כשחזרנו עם העצים, שמענו מרחוק קולות של ציידים. נבהלנו מאוד. המקומיים בטנזניה נהגו להתעלל, לרצוח ולאנוס את הפליטים. היינו ביחד עם קבוצת אנשים מהמחנה. כולנו זרקנו את העצים שאספנו, והתחלנו לברוח. לפתע ראיתי את אחותי נופלת ונאנקת מכאב. היא דרכה על מלכודת לחיות. רגל שמאל שלה נתפסה בה ודיממה. ניסיתי בכל הכוח לפתוח את המלכודת אבל לא הצלחתי. כל הפליטים מהקבוצה שלנו המשיכו לרוץ קדימה. צעקתי לעזרה, אבל איש מהם לא העז לחזור אלינו. כולם פחדו פחד מוות מהמקומיים. באותו רגע הייתי בדילמה אם להישאר לעזור לאחותי או לברוח כדי להמשיך לדאוג לאמא החולה ולאחי הקטן. ידעתי שבלעדיי לא יהיה להם סיכוי לשרוד.
זה היה רגע שלא אשכח לעולם – הבנתי שבחיים אני לא אעזוב אותה. חיבקתי את אחותי, והתכוננתי למות ביחד איתה. זאת הייתה תחושה שקשה לתאר. כמה רגעים קצרים שהרגישו כמו נצח. התפללתי למוות מהיר, ביקשתי מאלוהים שרק לא יתעללות בנו… אחרי גל של פחד הרגשתי פתאום מעין רוגע והשלמה עם גורלי. חשתי אהבה עצומה לאחותי הקטנה והבנתי שהבחירה שלי למות ביחד איתה הייתה החלטה נכונה. פתאום היא הפסיקה לבכות, הצמידה את כפות ידיה הקטנות לפנים שלי ועינינו נפגשו. היא לא דיברה, אבל במבט שלה היא כאילו ביקשה – אני לא רוצה למות. בבקשה, תצילי אותנו. באותו רגע קיבלתי כוחות מאלוהים. משכתי שוב את המלכודת והיא נפתחה. אחותי השתחררה והתחלנו לרוץ ביחד. היא רצה עד למחנה עם רגל פצועה. וכשהגענו הקטנטונת התמוטטה מכאב.
מאז נוצר בינינו קשר מיוחד מאוד. ועד היום, כשמשהו לא נעים קורה לנו, אנחנו נזכרות ביום ההוא עם המלכודת, ואומרות אחת לשנייה: אם הצלחנו אז – הכל קטן עלינו."

חשתי מוצפת ולא יכולתי לעצור את הדמעות. ג'ודית הסתכלה עלי והתחילה לדמוע גם.
"את יודעת כמה שנים לא בכיתי, זואי?.." היא אמרה לי פתאום, "חשבתי שאני כבר לא מסוגלת לזה. אני לא מאמינה שגרמת לי… אבל… זה משחרר… המון שנים החזקתי את זה בבטן."
קמתי וחיבקתי אותה. שתינו לא היינו מסוגלות לדבר.
הייתי ברגשות מעורבים. הערצתי את ג'ודית על האומץ שלה, וחשתי צורך להגן על הילדה הקטנה שהיא הייתה אז. תהיתי איך קורה שילדים צריכים לעבור חוויות כאלה?
ומה קורה לנו, לבני האדם, שאנחנו מסוגלים לפגוע כך אחד בשני או להתעלם מזוועות שקורות לאחרים?!?!
נזכרתי שב-94', בזמן שג'ודית נאבקה על חייה, הייתי תלמידת תיכון חסרת דאגות. שמעתי בחדשות על רצח העם ברואנדה וחשתי לא קשורה לזה. רואנדה נשמעה לי ארץ רחוקה באפריקה. בדמיוני עלו אז תמונות של אנשים חצי ערומים, בסגנון האדם הקדמון, שנלחמים בעזרת נשק פרימיטיבי. לא היה לי מושג על מה ולמה.
עכשיו אני יושבת כאן באותה רואנדה הרחוקה ומבינה עד כמה אנחנו קרובים.
ג'ודית היא אני… היא אימא בדיוק כמוני עם אותם חלומות, תקוות ודאגות. והיא הייתה גם ילדה בדיוק כמוני.

בתור ילדה יהודייה גדלתי על סיפורי השואה, ותמיד תהיתי איך אנשים היו אדישים כלפי רצח היהודים?
פתאום מצאתי את עצמי בפרספקטיבה הפוכה, והרגשתי אשמה על האדישות שלי כלפי השואה של רואנדה.
עכשיו חשתי מחדש את עוצמת המילים בשיר של חווה אלברשטיין – לכל איש יש שם.
וזה נכון ליהודים, טוטסי, הוטו, וכל אדם אחר על פני הכדור שלנו.

"כבר תשע." ג'ודית הביטה בשעון, "בואי נלך לישון קצת…"
נתראה אחר כך – סימנתי לה עם היד והלכתי לחדר.
שירה עדיין ישנה. הייתי עייפה בטירוף אחרי טיסת הלילה וגם מוצפת מהשיחה. נפלתי על המיטה ונרדמתי מיד.

התעוררתי אחר הצהריים. שירה כבר לא הייתה בחדר. שמעתי אותה מדברת עם מישהי בסלון ויצאתי אליה.
"שמי אמילי." הציגה את עצמה אישה צעירה שישבה על הספה מול שירה, וסיפרה שהיא הגיעה לרואנדה בתור שליחה של רשת המוזיאונים הלאומיים בקנדה, כדי לעזור לשפר תצוגות המוזיאונים בקיגאלי.

שירה ואני חשנו מורעבות, ואמילי התנדבה ללוות אותנו לסופר הקרוב.
בטיולים אנחנו הכי אוהבות לאכול פירות, במיוחד כאלה שטרם יצא לנו לטעום. כאן מצאנו פרי חדש ומסקרן – עגבניית עץ. טעמה הזכיר לי שילוב בין שזיף לאוכמניות.

"בואו נעשה מסיבת פירות!" הציעה שירה כשחזרנו הביתה. 🙂
אמילי וג'ודית הצטרפו בשמחה לארוחת הפירות שארגנו. אכלנו, צחקנו ופטפטנו. אמילי סיפרה על השליחויות שלה למדינות השונות, וג'ודית על חברת התיירות ובית הקפה שהקימה.
שתיהן היו מקסימות, מעניינות, ומאוד אינטליגנטיות. נדהמתי לגלות שג'ודית מדברת חמש שפות!! (אנגלית, צרפתית, הולנדית, קינירואנדה, וסווהילי)
כשאמילי פרשה לחדרה שאלתי בסקרנות את ג'ודית –
"איך הצלחת להפוך מאותה ילדה כפרית במחנה הפליטים למה שאת היום?
כשאני מסתכלת עליך אני רואה אישה אינטליגנטית, מצליחה, ובעלת לב ענק. אילו לא היית מספרת לי על עברך, לעולם לא הייתי מנחשת. הייתי מניחה שאת מגיעה מרקע נורמטיבי, כמוני וכמו אמילי. זה ניראה כאילו גדלת בבית רגיל, למדת באוניברסיטה, והקמת עסק. אני מתפעלת ממך!"
"אוניברסיטה?!…" ג'ודית צחקה, "לפני שברחנו לטנזניה למדתי בכיתה ג', ואחרי שחזרנו לרואנדה לא המשכתי ללכת לבית הספר. כדי לשרוד בכפר אמא הייתה חייבת ידיים עובדות מהבוקר עד הלילה."
"איך חזרתם ממחנה הפליטים?" שאלתי.
"יום אחד הגיעו נציגי המדינה למחנה והודיעו שיש פקודה לכל הפליטים לחזור לרואנדה. הם הסבירו שהמלחמה הסתיימה ושיותר אין חלוקה לשבטים. כולנו עדיין חששנו מאוד מהחזרה, אבל לא הייתה לנו ברירה.
אני ושני האחים שלי הלכנו מטנזניה לרואנדה ברגל. ואמא נסע באוטובוס עם שאר החולים. זה היה עוד מסע מאתגר, אבל בסופו הגענו בשלום אל הכפר."

אמילי יצאה מחדרה והצטרפה אל השולחן – "גם אני רוצה לשמוע. אפשר?" היא שאלה בקול שקט.

"השגרה הכפרית הייתה מורכבת מעבודות פיזיות קשות," ג'ודית המשיכה לספר, "ובתור האחות הבוגרת רוב הנטל נפל עלי. למרות שעבדנו קשה, חיינו בעוני מחפיר. היינו רעבים ללחם, ולא ראיתי שום אור בקצה המנהרה, כמו שאומרים.
כשהייתי בת 14 הצעתי לאימא שאסע לקיגאלי כדי לחפש עבודה, וכך אולי ארוויח יותר כסף. אבל היא בשום אופן לא הסכימה. היא פחדה לאבד זוג ידיים עובדות בבית. וגם לא האמינה שאני מסוגלת למצוא עבודה בעיר הגדולה.
אני לעומתה הרגשתי שאני חייבת לפחות לנסות לצאת ממעגל העוני. אז חסכתי כמה פרוטות לאוטובוס, ולילה אחד ברחתי מהבית בלי כלום. הלכתי ברגל אל מחוץ לכפר והתחבאתי בקרבת אחת התחנות. עם אור הבוקר עליתי על האוטובוס הראשון לקיגאלי.
בתקופה הראשונה ישנתי ברחוב. אכלתי פירות ושאריות מזון שמצאתי. באמת היה קשה למצוא עבודה כי המון כפריים הגיעו לקיגאלי ולא היו משרות לכולם.
הרבה נערות בגילי פנו לזנות, והמליצו גם לי לעשות כמוהן. אבל החלטתי שאני בשום אופן לא עושה את זה, גם אם זה אומר שאחרת אמות מרעב.
ואז התמזל מזלי ומצאתי משפחה שקיבלה אותי לעבוד בביתם תמורת 3 דולר לחודש פלוס אוכל, וקורת גג.
הם בעצמם היו עניים מאוד והורים לחמישה ילדים קטנים. ולמרות הכל הם נתנו לי את מה שיכלו. עד היום אני נזכרת בהם באהבה. הם המלאכים שלי. הם נתנו לי את ההתחלה הטובה שלי.
כעבור שנתיים מצאתי משפחה אחרת שהציעה לי תנאים טובים יותר – 7 דולר לחודש. ובנוסף הם מימנו לי קורס בישול. הייתי מאושרת ללמוד משהו חדש, וגם השתדלתי לפנק אותם בטעמים חדשים שלמדתי כדי להודות להם על טוב ליבם.
בגיל 19 התחלתי לעבוד במסעדה שהייתה באיזור של שגרירויות. מתוך כל המועמדות קיבלו לעבודה דווקא אותי בזכות כישורי הבישול שלי. הצעתי להם שאמלצר ואבשל בתמורה למשכורת אחת.
וזאת הייתה פריצת הדרך הכלכלית שלי! רוב לקוחות המסעדה היו אירופאים, אז בנוסף למשכורת הרווחתי טיפים יפים.
בתוך כמה חודשים הצלחתי לאסוף כמה מאות דולרים. לקחתי את הכסף שהרווחתי ובפעם הראשונה נסעתי לכפר שלי.
במשך חמש שנים, מאז שעזבתי, לא היה לי שום קשר עם אימא והאחים. הם לא ידעו מה עלה בגורלי ואני לא ידעתי כלום עליהם.
קיוויתי שאמצא אותם בחיים. כל כך רציתי להעניק להם את הכסף שהרווחתי ולהקל על חייהם. וגם רציתי לתת להם תקווה לחיים טובים יותר.
כשאימא ראתה אותי בפתח הדלת היא קפאה במקומה ואז פרצה בבכי, ואני אחריה. אני חושבת שבכינו ביחד יומיים לפני שהצלחנו לדבר. אחרי שנעלמתי מהבית היא חשבה שאני כבר לא בין החיים.

בגיל 21 החלטתי להגשים את חלומי ללמוד נהיגה. ברואנדה, אפילו היום, יש מעט מאוד נשים עם רישיון נהיגה כי זה יקר וגם כי לרוב האוכלוסייה אין תקציב לרכב.
אז בנוסף למשרה במסעדה, התחלתי גם לעבוד בתור נהגת בסיורי תיירים. אמנם עבדתי כמו משוגעת, מהבוקר עד הלילה, אבל הייתי מאושרת מהמשכורות שהרווחתי.
שלחתי סכומי כסף יפים לאמא, ומאז המשפחה שלי לא יודעת רעב…" ג'ודית חייכה בגאווה.
אמילי ואני הבטנו עליה בהתפעלות, והיא המשיכה –
"כשהייתי בת 22 הכרתי את בן זוגי, שעבד אז בשגרירות הולנד. כעבור שנתיים נולדה לנו כרמן ואז קרול. הם ילדי מוקה כי אבא שלהם הוא לבן. אבל לצערי אני והוא כבר לא ביחד.
אחרי שקרול נולד קניתי את הרכב הראשון שלי, וזאת הייתה התחלה של העסק שלי. הפסקתי להיות נהגת שכירה והתחלתי להציע סיורי תיירים בעצמי. לאט לאט התרחבתי עם העסק. החלטתי שאני רוצה לעזור לכמה שיותר נשים להשתלב במעגל העבודה, אז כעת אני מממנת להן קורסי נהיגה ומלמדת אותן להדריך תיירים, ואז מעסיקה אותן בחברה שלי."
ג'ודית הפסיקה לדבר והביטה בשעון – "מספיק לך סיפורים ליום אחד?" היא שאלה אותי בחיוך וקמה מהשולחן, "אני חייבת לאסוף את הילדים עכשיו. נמשיך מחר."


בבוקר יצאתי עם שירה לסייר בקיגאלי.
העיר כולה הייתה מסודרת ומצוחצחת. ניקיון כזה לא ראיתי בשום מקום אחר בעולם.
מסתבר שכאן לא רק עובדי ניקיון אחראים על הסדר, אלא כל האזרחים ביחד!
פעם בחודש כל תושבי רואנדה יוצאים ליום עבודות קהילתיות שנקרא Umuganda.
זאת מסורת עתיקה שהפכה בשנים האחרונות לפעילות חובה.
ביחד הם מנקים רחובות, שותלים עצים, משפרים תשתיות, עוזרים להקים מתקנים ציבוריים או מסעיים לעניים לבנות את בתיהם.
"כל חודש אנחנו שואפים להפוך את המדינה שלנו למקום טוב יותר." הסביר לי בגאווה מלצר חביב במסעדה שאכלנו בה צהריים.

רואנדה נמצאת בעיצומה של התפתחות כלכלית מרשימה. וקיגאלי מוצפת בבנקים. ממשלת רואנדה מעודדת השקעות זרות, ושואפת להפוך למדינה הנוחה והמשתלמת ביותר להקמה ולניהול של עסקים.
מרכז העיר מרגיש כמעט כמו אירופה,


איזורים אחרים הם עניים יותר, אבל נעימים ובטוחים. חשנו לגמרי בנוח לטייל לבדנו.


באחת השכונות מצאתי מיזם מעניין – Nyamirambo Women's Centre.
זהו מרכז שמעניק ללא תשלום קורסים והכשרה מקצועית לנשים כפריות.
הן יכולות ללמוד כאן תפירה, הדרכת סיורי תיירים, ואנגלית.
העבודות שלהן מוצגות למכירה בחנות הצמודה למרכז. והמבקרים יכולים להזמין סיור בשכונה בהדרכתן.
אחת הנשים סיפרה לי שבזכות המרכז, היא לא תלויה יותר בעבודה פיזית קשה בחקלאות.
עכשיו היא תופרת שמלות, ומציעה שירות תיקוני בגדים בכפר שלה.
"איך בכפר שלך יש כל כך הרבה עבודה בתיקון בגדים?" הופתעתי.
"כל הבגדים אצלנו הם יד שניה או מתרומות." הסבירה לי האישה, "אז תמיד צריך להרחיב או להצר אותם. וגם כל המשפחות פונות אלי כדי להתאים מידה כשמעבירים בגדים בין האחים." ואז היא חייכה בסיפוק וגאווה – "אני עושה קסמים לבגדים שלהם. הם מקבלים אותם כמו חדשים!" 🙂


לטיול טבע ג'ודית המליצה לי לנסוע לאגם Muhazi, איזור ציורי יפהפה.


ליד האגם נכנסנו לאחד הכפרים. מכל עבר רצו אלינו המקומיים. הם נופפו לשלום, וצעקו בהתלהבות – "!Muzungu"
כשעברנו ליד בית ספר, תלמידים הקיפו את הרכב. תחילה גם הם רק צעקו – מוּזוּנגו!
ולאחר מכן התחילו לשפוך בלהט את כל אוצר המילים שלהם באנגלית:
"!Hello"
"Good afternoon"
"Thank you"
ואז שמעתי מישהו אומר באנגלית טובה – "ברוכים הבאים. מאיפה אתם?"
"מישראל." עניתי לאיש הצעיר שדיבר אנגלית.
חיוכו התרחב ועיניו ברקו – "…Shalom! Gezer, tapuah" הוא אמר בעברית בהתרגשות, ואז עצם עיניים במאמץ להיזכר במשהו, "!Melafefon" הוא צהל מרוצה מעצמו.
"מאיפה אתה יודע מילים בעברית?" התפעלתי.
"אני לומד חקלאות באוניברסיטה," הסביר הבחור, "ואני מועמד למלגת הלימודים במדינה שלך. ישראל נחשבת אצלנו למקום הכי יוקרתי ללימודי החקלאות. אני כל כך רוצה לטוס אליכם!! אפילו למדתי כמה מילים בעברית." הוא חייך. "ועכשיו כשאני פוגש אתכם, אני מרגיש שזה סימן מאלוהים שאני אצליח." 🙂
"אני מאחלת לך שתצליח!" עודדתי אותו, ושאלתי – "תגיד, מה זה מוּזוּנגו?"
הבחור צחק – "זה אומר אדם לבן. בשביל רוב הילדים בכפר זאת הפעם הראשונה שהם רואים לבנים. אז הם נרגשים מאוד."

"תלמד אותי כמה מילים בשפה שלכם." ביקשתי מהבחור. קינירואנדה לא מופיעה בגוגל טרנסלייט.

מצוידות בכמה מילים בסיסיות המשכנו בנסיעה דרך הכפר עם חלון פתוח. וכל הדרך ניהלנו בלופ דו שיח משעשע עם המקומיים:
הם צעקו – !Muzungu
עניתי – Muraho (שלום)
הם שאלו – ?Amakuru (מה נשמע?)
עניתי – Nimeza (בסדר)

בארוחת הערב סיפרתי לג'ודית ואמילי על החוויות בכפר ועל היחס האדיב שזכינו לו מהמקומיים.
"הלוואי ויכולתי לתקשר איתם יותר. הייתי סקרנית לשמוע על חייהם."
"רוצה לראות את חיי הכפר? בואי איתי בסופשבוע לכפר שלי." הציעה ג'ודית, "אני בדיוק מתכננת לקחת את הילדים לבקר את אימא."
"!Murakoze (תודה) זה יהיה מ-ד-ה-י-ם!" עניתי לה בהתלהבות.


ביתה של ג'ודית היה מקושט בתמונות עם צורות גאומטריות שונות ומשונות.
"זה אימיגונגו, האמנות המסורתית שלנו." היא הסבירה לי וחייכה – "רוצה לגלות ממה זה עשוי? סעי ל – Imigongo Arts Center."

צ'רלס, הבעלים של המקום, עשה לי סיור פרטי וסיפר על הדרך המיוחדת (והמפתיעה ביותר!) שבה יוצרים ציורי אימיגונגו.
שירה לא התעניינה בהסבריו של צ'רלס והסתובבה לבדה באולם התצוגה.

"אימוש, אני רוצה לקנות תמונה אחת הביתה…" היא ביקשה ממני כשפנינו לאוטו.
"אם תנחשי ממה עשויות התמונות, נקנה בכיף." צחקתי.
שירה זרקה כמה ניחושים – "זה צבעי מים? צבעי שמן? חימר? גבס?…"
"לא…" עניתי לה, "זה קקי של פרות." 🙂
"איכססס!!…" היא צחקה ועיקמה פרצוף, "למה שיעשו תמונות מקקי?"
"ברואנדה העתיקה זה היה חומר היצירה הזמין היחיד." חייכתי אליה. "השתמשו בו גם בתור טיח לקירות וגם ליצירת קישוטים. וכדי שלא יהיה ריח, הם ערבבו גלילי פרות עם אפר."


אחרי ששמעתי את חוויותיה של ג'ודית הייתי סקרנית להבין יותר מי הם הטוטסי וההוטו, ואיך נוצרה העוינות ביניהם?
אז הלכנו ל- Campaign Against Genocide Museum.
זוהי תערוכה שמסבירה על היווצרות הקונפליקט בין השבטים, ועל המבצע שהוביל פול קגאמה, כיום נשיא רואנדה, להפסקת האלימות.

לפני חצי מילניום הגיעו בני שבט הטוטסי לרואנדה מצפון אפריקה, ובני ההוטו מדרום.
הטוטסי זכו למעמד גבוה יותר בזכות עיסוקם כרועי בקר ולוחמים. הם היו גבוהים ובהירים, ונחשבו לבני אדם יפי-תואר ואינטליגנטים.
ההוטו עסקו בחקלאות. הם היו נמוכים וכהים, ונתפסו כגזע נחות, אנשים לא יפים ופרימיטיביים.
כך התפתחה ממלכת רואנדה: המיעוט הטוטסי תפס את כס המלכות והפך לאליטה. ובני ההוטו, שהיו כ-80% מהעם, שימשו בתור עובדי אדמה.
על אף ההבדלים חיו שני השבטים בשלום בממלכת רואנדה במשך חמש מאות שנים.

המתח בין טוטסי להוטו נוצר עם הפיכתה של רואנדה לקולוניה בלגית ב-1916.
הבלגים תמכו בטוטסי והדגישו את עליונותם. כאשר בני ההוטו נוצלו על ידם לעבודות כפייה קשות, ונמצאו תחת איום מתמיד של עונשים אכזריים.
וכדי להקצין את ההפרדה, הבלגים הכניסו את השיוך האתני לתעודות הזהות.

המצב התהפך ב-1959 כאשר הבלגים העבירו את תמיכתם להוטו, והמהלך הוביל לאלימות.
בעידוד הפרובוקציה הבלגית, בני ההוטו החלו לפגוע בטוטסי כנקמה על שנים של דיכוי.
בשנת 1960 הבלגים ארגנו בחירות להחלפת המונרכיה לרפובליקה. הם הבטיחו לבני ההוטו את מרבית התפקידים הממשלתיים במדינה. וכך רוב העם הצביע בעד הדחת המלך.
בעקבות כך החלה הסלמה ומאבק מזוין בין שתי הקבוצות, ומאות אלפי בני הטוטסי נאלצו לברוח למדינות השכנות. בעיקר לאוגנדה, קונגו, ובורונדי.

בשנות ה-80 פליטי הטוטסי באוגנדה הקימו את החזית הפטריוטית הרואנדית (Rwandan Patriotic Front), ארגון פרטיזני שביצע פעולות צבאיות נגד ממשלת ההוטו כדי ללחוץ עליה לאשר לכל בני הטוטסי לחזור לרואנדה.
ב-1994 ממשלת רואנדה ו-RPF הגיעו להסכם על שובם של הטוטסי למולדתם. אבל הוטו הקיצוניים התנגדו למהלך, ותנקשו בחייו של נשיא רואנדה ז'ובנאל הביארימאנה. מטוסו הופל בעת שחזר לקיגאלי אחרי חתימת ההסכם עם RPF.
התקרית שמשה תחילתו של רצח העם ברואנדה. ובמהלך שלושת החודשים הבאים, הצבא של ממשלת ההוטו וקבוצות מיליציה אזרחית רצחו כמיליון בני טוטסי כשהעולם כולו שותק ומתעלם.
עם פרוץ רצח העם חידשה החזית הפטריוטית, בפיקודו של פול קגאמה, את מלחמתה נגד ממשלת ההוטו. המלחמה נמשכה כחודשיים. לוחמי החזית כבשו את קיגאלי, ולאחר מכן שמו קץ לרצח העם ברחבי כל המדינה באמצעות מבצע צבאי נרחב.

החל משנת 2000, אומצה ברואנדה חוקה חדשה האוסרת כל סוג של אפליה על רקע אתני במדינה. השיוך לשבטים בוטל ונמחק מתעודות הזהות.
באותה שנה נערכו לראשונה בחירות חופשיות, שבהן ניצחה מפלגת החזית הפטריוטית הרואנדית (RPF) ומנהיגה פול קגאמה נבחר לנשיא.


"מסקרן אותי איך נראו החיים בממלכת רואנדה לפני הפיכתה לרפובליקה." שיתפתי את ג'ודית אחרי הביקור בתערוכה.
"אז את צריכה לבקר במוזיאון ארמון המלך King's Palace Museum" היא הציעה.

ביחד איתנו הגיעה למוזיאון קבוצה של אנשים גבוהים באופן יוצא דופן. וכשצעדנו ביחד מהחניון אל הכניסה, חשתי כאילו אני הולכת ליד קבוצת כדורסלנים.
החלפנו חיוכים וברכות שלום. הם התעניינו מאיפה אנחנו, וסיפרו לי שגם הם הגיעו מקיגאלי.
לא הספקנו לדבר כי הם דילגו על קופת הכרטיסים, ונכנסו ישר לתוך המוזאון. במהלך הסיור שלנו לא פגשנו אותם יותר.

במוזיאון למדנו על חיי משפחת המלוכה, ועל התפתחות החקלאות והבנייה ברואנדה.
ראינו פרות Inyambo מסורתיות, בעלות קרניים ארוכות (יותר משני מטר!!) אשר שימשו לטקסים חשובים.
ליד העדר פגשנו רועה צאן שניגן בחליל. מסתבר שהמנגינות המיוחדות שלו שמשו חלק חשוב בטיפוח היופי של הפרות המלכותיות. 🙂


ארמון המלך שוכן בדרום רואנדה, בעיר Nyanza, והיה משכנו של מלך Yuhi, אשר הודח על ידי הבלגים בגלל סירובו לשתף פעולה איתם ולקבל נצרות.
אחריו הגיע לשלטון בנו Mutara, שהיה המלך הראשון שהסכים לקבל נצרות ופעל בשיתוף עם המשטר הקולוניאלי.
אחרי מותו של מוטארה הוכתר אחיו Kigeli.
המלך Kigeli היה אהוב ומוערך על ידי העם כולו. והוא פעל לאחד את השבטים ורצה לשחרר את רואנדה מהשלטון הבלגי.
בגלל הפופולריות של המלך החדש, הבלגים לא העזו להדיח אותו, והחליטו לפעול נגדו בעקיפין. ולכן הם העבירו את תמיכתם מטוטסי להוטו, ואחרי שהעם הסתכסך, הם יזמו בחירות להחלפת המונרכיה ברפובליקה בשליטת ההוטו. מהלך שבסופו של דבר הוביל לרצח עם.

בסיום הסיור נפגשנו שוב עם "הכדורסלנים" במסעדת המוזיאון. הם היו חביבים מאוד, אז ישבנו בשולחן לידם ופטפטנו בארוחה.
הם שאלו אותי הרבה שאלות על חיי בארץ, על משפחתי, ועל העסק האינטרנטי שלי. ואז אחד הגברים הושיט לי את כרטיס הביקור שלו והציע –
"תשקלי להעביר את הפעילות העסקית שלך לרואנדה. אנחנו מעניקים עכשיו תנאים מצוינים לחברות. אם תחליטי שכן, משרד עורכי הדין שלי ישמח לתת לך שירות."
הודיתי לו והסתקרנתי – "מי אתם? זה יום כיף או טיול חברה?"
כל הנוכחים צחקו, ואחד מהם ענה לי – "אנחנו בני השושלת המלכותית. היום 16 באוקטובר, שלוש שנים למותו של Kigeli יקירנו, המלך האחרון של רואנדה. באנו לקברו שנמצא מאחורי המוזיאון."


"כן, בני שושלת המלוכה הם גבוהים מאוד!" ג'ודית הנהנה בראשה כשסיפרתי לה על המפגש שלנו בארמון המלך. "אני רואה שאת מתעניינת בהיסטוריה. אז אם תרצי לצלול עוד יותר אחורה בזמן וליראות איך הייתה ממלכת רואנדה לפני 500 שנים, יש לי רעיון מעניין בשבילך…" היא הוציאה את הנייד שלה והראתה לי צילומים של אנשים לבושים בבגדי עור. "זה נמצא בהר Jali, כ-40 דקות נסיעה מכאן. אין להם כתובת, והם לא מדברים אנגלית, אבל אני יכולה לנסוע איתך לשם מחר אחר הצהריים…"

למחרת קבענו להיפגש עם ג'ודית בבית הקפה שלה ומשם לצאת ביחד להר ג'אלי.
אבל הפגישות שלה התארכו, והיא ביקשה מאחת המדריכות שלה ללוות אתנו במקומה.


הדרך הייתה "מסאז' אפריקאי" במיטבו. נסענו לאט לנופים מרהיבים, פטפטנו וצחקנו עם Erina המקסימה.
"בת כמה את?" היא שאלה את שירה.
"אני בת 10. ובת כמה את?" שירה שאלה את ארינה.
ארינה השתתקה לרגע. חשתי ששאלתה התמימה של שירה הביכה אותה משום מה, והיא הרהרה מה לענות.
"אני לא בטוחה בת כמה אני…" ארינה הפתיעה אותנו בתשובתה. "אני מניחה ש- 24 או 25. בתקופה של רצח העם מצאו אותי ליד הגבול עם קונגו. הייתי תינוקת…
אבל אני לא אוהבת לדבר על העבר שלי. אז נחליף נושא. אצלנו אומרים Guma guma בתרגום לאנגלית – Let it be"


מבין העצים יצא אלינו לפתע בחור בבגדי עור ומצ'טה ענקית בידו, וסימן לעצור.
"זה אנדרס." הציגה לי אותו ארינה.
אנדרס הוא חובב היסטוריה, והוא הקים דגם של כפר מקומי מהמאה ה-16. בתור חזון חינוכי הוא מציע לנערים מהסביבה לימודי היסטוריה בחינם, אשר במסגרתם הם מעלים הצגות בהשראת גיבורי העבר.
עם הזמן הם מקווים להפוך את הפרויקט שלהם לאטרקציה תיירותית ולמקור הכנסה.
בשבילנו הם העלו הצגה על מלך Ruganzu, שהיה ידוע בכוחות-העל שלו.


ביום שישי הצטרפה אלינו דיירת חדשה – Coco מצרפת.
היא הגיעה לכאן מטעם ארגון אלטרואיסטי פרטי שעוזר בפיתוח מדינות אפריקאיות.
ברואנדה הם מקימים כעת חממה לסטארט-אפים ומרכז לבריאות הנפש.

קוקו המקסימה הפכה מיד להיות חברה של כולנו.
"חבל שלא ייצא לנו להכיר יותר…" אמרתי לה בארוחת הערב. "מחר אנחנו נוסעים לכפר."
"יש לכם עוד מקום אחד ברכב?" קוקו הפתיע אותי בספונטניות והקלילות שלה.
"בטח! ישששש!!!" צרחנו כולנו יחד. 🙂
חשנו התרוממות רוח ושמחה גדולה לקראת ההרפתקה המשותפת שלנו.
"זאת הפעם הראשונה שאני מזמינה חברים לבית של אימא שלי…" שיתפה אותנו ג'ודית בהתרגשות.


נסענו בשתי מכוניות. הביקור המשפחתי של ג'ודית הפך לטיול שנתי גדול ושמח. הצטרפו אלינו אמילי, קוקו, ארינה, ובחצי הדרך אספנו את בן דודה של ג'ודית עם שני הבנים שלו.
הדרך ארכה כמעט ארבע שעות, אבל לא הרגשתי את הזמן. נהניתי מהנופים, מהמוסיקה, והכי כיף היה לי לפטפט עם ארינה.

"נשים כמו ג'ודית אנחנו מכנים imena. זה אומר גיבורה או אשת פלדה." אמרה ארינה בהערצה כשיצאנו לדרך.
"גם את imena." חייכתי אליה, "הגעת למה שאת ממקום בלתי אפשרי."
"אני עוד לא גיבורה… אני רק שורדת." היא ענתה לי בקול עצוב.
חשתי שהיא רוצה לשתף אותי, וביקשתי ממנה – "ספרי לי איך גדלת?"
"כשמצאו אותי בגבול עם קונגו, הייתי בת כשישה חודשים. אישה אחת אספה אותי לביתה, וגידלה אותי עד גיל שנתיים. ואז היא נפטרה.
כשזה קרה הביאו אותי לכומר, והוא הכניס אותי לבית יתומים בחסות הכנסייה בכפר שלי.
בית היתומים התקיים מתרומות, ובגלל שהסביבה שלנו הייתה ענייה מאוד, אף פעם לא היה מספיק מזון לכל הילדים.
כמעט מדי יום הלכתי לעמוד ליד בית אחר בכפר, וחיכיתי שיביאו לי משהו לאכול. בתמורה לארוחה הייתי עושה עבודות בית עבור המשפחה שנתנה לי אוכל. עזרתי לנקות, להביא מים, לעבוד בגינה, או לשמור על תינוק שלהם.
גדלתי בתור ילדה בודדה, עצובה ומוזנחת מאוד. הייתי כמו חתולת רחוב.
עד שיום אחד הכומר קרא לי להצטלם לפרויקט "compassion", שבמסגרתו אנשים עשירים מאירופה מימנו לימודים לילדים עניים באפריקה.
בכפר לא היו הרבה מועמדים כי רוב ההורים היו חייבים ידיים עובדות בבית, והם סירבו לשלוח את ילדיהם להשתתף בפרויקט.
ודווקא כאן היותי יתומה שיחק לטובתי.
קילחו אותי, הלבישו אותי יפה, וצילמו לקטלוג תמונות שהוצג לעשירים. הם בחרו ילדים כרצונם לפי המראה, סוג של גלגל המזל. ומישהו הצביע עלי!
אז בגיל שבע נשלחתי ללמוד בבית ספר בינלאומי בקיגאלי. הלימודים היו באנגלית ובצרפתית, ורוב התלמידים הגיעו ממשפחות אמידות או ממשפחות דיפלומטים זרים.
רק עשרה ילדים היו כפריים כמוני.
למדנו בתנאי פנימייה. הכי קשה היה לי בחופשים ובחגים, כשכל הילדים היו חוזרים הביתה, ולי לא היה לאן לחזור. הסיוט שלי היה להישאר לבד בבית הספר. אז הייתי מבקשת מהחברות לכיתה לשכנע את הוריהן להזמין אותי אליהם הביתה לחג.
בתור ילדה חלמתי על משפחה משלי. כל כך רציתי להרגיש את החום של אימא, להרגיש מוגנת. וקיוויתי לקבל טעימה קטנה של התא המשפחתי בביתן של חברותיי לכיתה.
אבל המשפחות שהסכימו לארח אותי התייחסו אלי בתור משרתת… בזמן שילדיהם שיחקו, ממני דרשו לנקות את הבית, לשטוף כלים, ולעשות כל מיני מטלות אחרות. וכשניסיתי להצטרף למשחק, ההורים היו אומרים לי – אנחנו רואים שאת עצלנית. תחזרי לעבודה…
זאת הייתה חוויה קשה בתור ילדה. הרגשתי אדם סוג ב', לא אהובה ולא חשובה לאף אחד…" ארינה סיימה בעצב.
חשתי את הכאב שלה וצורך עז לחבק אותה – "ארינה, אני רוצה להיות המשפחה שלך." המילים יצאו ממני בעצמן. "וכשתבואי לבקר אותנו בישראל, את תהיי אורחת יקרה."

הרכב של ג'ודית עצר בצד הדרך והילדים שלה קפצו החוצה. עצרתי אחריה. הגענו.


הרושם הראשוני שלי בכפר היה שילוב של טבע עשיר ועוני אנושי.
מול נוף של מיליון דולר לעמק יפיפה, בין עצי פרי, היו מפוזרים בתי בוץ ובתי אבן פשוטים, בלי חשמל ובלי מים זורמים.

סבתא Godeliva יצאה אלינו בהתרגשות עם מגש של אננס עסיסי פרוס.
זה היה האננס הטעים ביותר שאכלתי בחיי! התענגתי על כל ביס.
ג'ודית זיהתה את ההתלהבות שלי ואמרה בגאווה – "זה מהגינה שלנו. ברואנדה יש לנו מזל עם מזג האוויר ועם האדמות הפוריות. בגלל זה יש כאן שפע של פירות והם טעימים כל כך."

הטמפרטורה ברואנדה יציבה כל השנה – בין 12-27 מעלות. ולכן לא דרוש חימום רציני בחורף או מיזוג אוויר בקיץ. עונת הגשמים כאן ארוכה – בין ספטמבר לאפריל, וזה טוב להשקיית השדות ועצי הפרי.
הגשמים הם טרופיים, חזקים וקצרים. ולכן הם לא מפריעים לשגרת החיים.


בחצר הקמנו מחנה אוהלים, ומהר מאוד הפכנו לאטרקציה לכל ילדי הכפר שהתאספו סביבנו, והביטו בנו בפליאה ובסקרנות.
"רוב הילדים כאן רואים אנשים לבנים בפעם הראשונה, והם מאוד נרגשים." הסבירה ג'ודית ונזכרה – "הפעם הראשונה שפגשתי מוזונגו הייתה במחנה הפליטים בטנזניה. הייתי נרגשת ומבוהלת בו זמנית. התחבאתי מאחורי משאית ועקבתי בסקרנות אחרי אנשי האו"ם. לא ידעתי למה לצפות מהם. והם נראו לי כאילו הגיעו מכוכב אחר. חשבתי אז שהם מעין אנשי על."
"גם אני התפעלתי כשפגשתי לבנים לראשונה." הוסיפה ארינה.

שכנים הגיעו  לומר שלום לג'ודית. הם חיבקו אותה והביטו עליה בגאווה ובפליאה.
בעיניהם היא ללא ספק הייתה וונדר וומן.
"אני היחידה מהכפר שהצליחה." היא הסבירה. "רוב האנשים אפילו לא מעזים לחלום לצאת מכאן."


"את רואה את הילדה הזאת עם התינוק על הגב?" שאלה אותי ג'ודית והצביעה על אחת הילדות, "כך בדיוק אני נראיתי עם האח שלי. עכשיו את יכולה לראות מאיפה התחלתי…"
"למה אין להם שיער?" שאלה שירה.
"בגלל שזה יקר מאוד לטפח אותו." ענתה לה ארינה.
שירה הביטה בה בשאלה – "מה יקר בזה??" היא הופתעה.
"שירה, את כזאת מוזונגו מפונקת!" ארינה צחקה, "אימא קונה לך שמפו, מסרק, וקוקיות? לפעמים קורה שיש לך כינים וצריך לטפל בהן? כל אלה חומרים מאוד יקרים עבור הכפריים. יותר זול לגלח את הראש. בילדותי גם לי לא היה שיער."

הילדים היו סקרנים להתקרב אלינו אבל לא העזו, אז ניגשתי אליהם, הושטתי יד ושאלתי – "?inshuti" (חברים?)
כל אחד מהם נתן לי כיף וענה בהתלהבות "!Yes"
הקרח בינינו נשבר, ומעתה הם ניגשו אלינו ללא חשש, ביקשו חיבוק או להצטלם ביחד.


ג'ודית לקחה אותנו לסיור והילדים הזדנבו אחרינו לכל מקום. עצרנו במרכז הכפר בין מכולת לפאב.
היא קנתה סוכריות ומסטיקים, וחילקה לילדים. שירה וכרמן הצטרפו לחגיגת הממתקים,
ואנחנו הלכנו עם ארינה לפאב לטעום יין בננות.
"הברמנית" מזגה אותו מחבית גדולה לבקבוקי זכוכית דרך מסננת.
"את היין הזה מייצרים כאן בכפר." הסבירה ג'ודית. "אם תרצו, נלך מחר לשכנה שלנו והיא תראה לכם איך היא מכינה אותו."


בערב כולנו נרתמנו לבישול הארוחה.
"הבאתי פנסים מקיגאלי." חייכה אלינו ג'ודית, "שדרגתי אתכם. בדרך כלל הם מבשלים ואוכלים בחושך מוחלט."
בישלנו תבשיל מסורתי מבננות ירוקות – matoke. זהו זן מקומי של בננות לא מתוקות. טעמן מזכיר תפוח אדמה.


לתבשיל הבננות מוסיפים שעועית, וירק מהגינה. וכך יוצאת ארוחה זולה, משביעה, ואפילו טעימה!
"אוכלים כאן בשר?" שאלתי.
"בכפר נוהגים לאכול בשר פעם בשנה, בכריסמס, "ענתה לי ג'ודית, "בשר הוא תענוג יקר מאוד עבור המקומיים."


בבוקר התעוררתי מרעשי צעדים וקולות מסביב. הסתכלתי על השעון – חמש וחצי.
פתחתי את האוהל – כל בני המשפחה כבר היו על הרגליים. הם טטאו את החצר, ניקו את הבית, ושטפו כלים.
"זואי, בוקר טוב!" שמעתי את קולה העליז והנמרץ של ג'ודית, "אולי תרצי לשתות משהו? קפוצ'ינו, אמריקנו, אספרסו?…"
"אני מעדיפה תה. אולי חליטה מהגינה של אימא שלך…" עניתי אפופה מהשינה.
"בחירה מצוינת! אבל בשביל לשתות תה צריך קודם להביא מים." היא צחקה והניחה מולי ג'ריקן צהוב, "רצית לחוות את חיי הכפר…? אז קבלי טעימה קטנה." 🙂


במדרון תלול ירדנו אל המעיין בעמק כקילומטר מהבית. מילאנו את הג'ריקנים של 5-10 ליטרים וטיפסנו כל הדרך חזרה.
"אחלה חדר כושר בחינם…" התבדחתי כשהגענו לחצר. "ואנחנו, מוזונגו הטיפשים, משלמים למכונים יקרים כדי להרים משקולות!" 🙂
"עכשיו דמייני לך – כל בוקר את עושה שלוש נגלות כאלה," ענתה לי ג'ודית. "ואז את נכנסת הביתה מותשת ורעבה, ואימא מודיעה לך שאין היום אוכל. אין אפילו ירק אחד לבשל. וכדי שיהיה סיכוי לאכול מחר, תנוחי קצת, שתי מים, וצאי לעבוד בשדה עד הערב… ואז לפני שינה עוד שלוש נגלות כאלה להביא מים."
"איך אימא שלך מסתדרת עם כל העבודות האלה, עכשיו כשאת והאחים לא חיים איתה?" תהיתי.
"אני משלמת לשני נערים כדי שיעבדו במשק שלה מסביב לשעון." הסבירה ג'ודית.


לארוחת הבוקר הכינו חביתה, לחם צ'פאטי, ותה.
"זאת ארוחת הבוקר הרגילה שלכם?" שאלתי ונגסתי במנה שלי.
ג'ודית הנהנה בשלילה – "לא. פינקתי אתכם." היא חייכה, "ארוחת הבוקר האופיינית כאן היא דייסה. ביצים ולחם הם מצרכים יקרים מאוד!
את יודעת כמה תרנגולות צריך להחזיק כדי להכין ביצים לכל המשפחה מדי יום?! ולקנות כל יום 10-15 צ'פאטי כדי להשביע משפחה של 6-10 נפשות, זה מטורף! זה תקציב לא ריאלי לכפר."


עכשיו לא הייתי מסוגלת לאכול את הארוחה שלי וביקשתי לחלק אותה בין הילדים שעמדו סביבי.
"אל תדאגי, בתקופה הזאת הילדים כאן לא רעבים." הרגיעה אותי ג'ודית, "בתקופה של גשמים יש המון פירות וירקות בכפר. הרעב מתחיל במרץ. והתקופה הקשה נמשכת עד יוני, עד שמתחיל הקציר.
כדי שאימא שלי תעבור את התקופה הקשה, אני קונה לה כל חורף שקי אורז, קמח, סוכר, ועוד כל מיני מצרכים שמספיקים לה עד הקיץ.
בכפר כולם יודעים שאני עוזרת לה, אז כשלשכנים אין מספיק אוכל, הם שולחים את ילדיהם לעמוד ליד הבית של אימא, והיא תמיד נותנת להם משהו.

"למה לדעתך השכנים שלך לא הולכים בעקבותייך? הרי יש להם אותך כדוגמה להצלחה." שאלנו את ג'ודית.
"אני חושבת שזה מורכב בעיקר מנטלית. הילדים אמנם לומדים בבית הספר, אבל בסופו של דבר אין להם איפה להשתמש בידע הנרכש. הם חוזרים לעבוד בשדה, לסחוב עצים ומים. הוריהם מרוויחים פרוטות. ולכן כל המשפה תלויה אחד בשני למען ההישרדות המשותפת. ביחד הם כמו מגדל קלפים. הם פוחדים לשלוף מישהו כדי שהמגדל כולו לא יתמוטט."
"איך את הצלחת לשלוף את עצמך ממגדל הקלפים של המשפחה שלך? מאיפה אזרת אומץ?" שאלתי אותה בפליאה.
ג'ודית הרהרה כמה רגעים – "יש משהו שלמדתי במחנה הפליטים. אלוהים נותן לנו תמיד שתי דרכים: הראשונה קלה ומפתה עם פרס קטן מובטח. אם הולכים בה שורדים, אבל לא מגיעים לכלום. והדרך השנייה נראית מורכבת ומאתגרת, היא לא מבטיחה שום דבר, אבל שם הפרס הגדול.
זה כמו כשאחותי נתקעה במלכודת. הפיתוי המיידי היה לברוח. אבל בזכות זה שנשארתי איתה, קיבלתי כוח עצום. במהלך השהות במחנה הפליטים הרבה פעמים ויתרתי על האוכל שלי למען אימא והאחים. בכל פעם שהצלחתי להתאפק ולא לאכול פרי שמצאתי ביער, והבאתי אותו לאוהל כדי לחלק בין כולם, חשתי את אותו הכוח העצום. אותה התובנה עצרה אותי מהידרדרות לזנות, למרות שבאותו רגע זה היה הפתרון הקל והמתבקש. אבל בפועל הנערות שפנו לשם לא הגיעו רחוק.
אז כשחייתי בכפר חשתי שזאת בחירה בדרך הקלה שהבטיחה הישרדות מסוימת. אבל החלטתי ללכת בדרך המאתגרת כדי שתהיה לי ההזדמנות לקטוף את הפרס הגדול.
וגם קיבלתי המון כוחות בזכות זה שעשיתי את זה לא רק למעני, אלא למען כל המשפחה שלי.
אחרי שהצלחתי בעיר, עזרתי גם לאחי למצוא עבודה, ולאחותי לפתוח סלון צמות אפריקאיות בקיגאלי. ובעלה עובד בחברה שלי בתור נהג. זה הבחור שאסף אותך משדה התעופה.
וכעת אני חושבת על מיזם שיעזור לנשים בכפר לשווק את תוצרי המשק מחוץ לכפר. כמו למשל יין הבננות המעולה שלנו, שתיכף תראו איך מכינים אותו…"


תהליך הייצור של יין בננות התגלה כמפתיע ביותר!
בשלב ראשון מאכסנים זן של בננות מתוקות בבור שמרופד בעלים יבשים.
ואז מקלפים אותן וזורקים לכלי עץ שמזכיר סירת קאנו.


לאחר מכן מוסיפים לסירת העץ עשבים יבשים, מערבבים אותם עם בננות, ולשים ביחד כמו בצק.
"זה המיקסר שלנו." צחקה האישה כשזיהתה את המבט המופתע שלי. "בלי העשבים לא נצליח לסחוט מיץ מבננות."
אחרי עשר דקות העיסה של בננות ודשא הפכה לקצף. וכעבור חמש דקות נוספות, מתוך גוש הפירה המוזר התחיל באמת לזרום מיץ צלול.
"העשב עם שאריות הפרי הולך לדשן. וקליפות הבננות למאכל של פרות." הסבירה השכנה.


היא העבירה את המיץ הטרי לג'ריקן צהוב, והזמינה אותנו לביתה לטעימות.
התכנסנו בסלון קטן שכל תכולתו הייתה שולחן ושני ספסלי עץ, והאישה מזגה לנו את המיץ. הוא היה מתוק בטירוף.
"ואיך המיץ הופך ליין?" שאלתי.
"מוסיפים אליו זרעי סוֹרְגוּם, דגן אפריקאי, ואחרי יומיים המיץ הופך ליין." הסבירה ג'ודית.


כשחזרנו לקיגאלי נפרדנו מכל החברים, וג'ודית הסיעה אותי ואת שירה לשדה התעופה.
"תודה על טיול מדהים!" אמרתי לה כשהגענו לטרמינל. "עכשיו אני מחכה שתבואי אלינו להגשים את חלומך לבקר בירושלים." 🙂

מכל טיול אני לוקחת הביתה קצת טעמים מקומיים, שימשיכו להזכיר לי את החוויות שלנו.
מרואנדה הבאתי את החריף המיוחד שלהם. הכי טעים שאכלתי בעולם! תה ג'ינג'ר ריחני, וכמובן יין בננות.

תודה רבה לכל החברים האפריקאים על הטיול המרתק מלא ההשראה.
Ndagukunda – אוהבת אתכם. 🙂
!Murabeho Rwanda – להתראות רואנדה!

אם גם אתם רוצים טיול עצמאי ברואנדה
זה הווצאפ של ג'ודית – 250788638067+
וכאן המדריך שלי איך לטייל בעולם פשוט ובזול

בואו למפגשים אינטרנטיים איתי!
ניפגש בשידור חי על כוס קפה מול המסך בלי לצאת מהבית 🙂
איך למצוא טיסות זולות בחברות הלואו קוסט - הדגמה מעשית לאט לאט, מותאם במיוחד לגיל הזהב.
יום שני 16/12 בשעה 10:00
לפרטים והרשמה

איך למצוא טיסות זולות בחברות הלואו קוסט - הדגמה מעשית.
יום רביעי 18/12 בשעה 19:00
לפרטים והרשמה

קבלו בונוס ממני:
מפעם לפעם אני מוצאת טיסות זולות או בונה טיולים עצמאיים ושולחת במייל למנויים של הבלוג.
רוצים גם? הירשמו כאן:

בטח יעניין אותך גם:

מבצע טיסות זולות לרואנדה - תכירו את סינגפור של אפריקה
סקי באנדורה - חופשה משפחתית עצמאית וכמובן חסכונית

87 תגובות

כתיבת תגובה

תגובות