TOOTY.co.il

"הינה היא חוזרת!" צעק תום וקפץ על הרגליים.
ניסיתי לפענח את מבטה של דיילת הקרקע תוך כדי שהיא חצתה את אולם הטרמינל לעברינו. עוד כמה רגעים נדע אם אנחנו טסים למרוקו או שניאלץ ללכת על תוכנית המגירה שלנו ולשנות כיוון.
"מה שיוצא – אני מרוצה…"לחשתי שוב לילדים, "אם אין אישור לעלות לטיסה – לא נורא. נטוס לאיים הקנריים."
השתדלתי לשכנע גם את עצמי שזה רק ספורט… למרות שממש לא התחשק לי לטוס לשום מקום אחר.
שנים אני חולמת על הטיול הזה…
ועכשיו, אחרי כל המאמצים להשיג ויזה למראקש ולמצוא טיסה זולה לשם, נישאר רק אתגר אחד אחרון – לקבל אישור לעלות לטיסה הזאת מאיטליה למרוקו.
(אזרחי ישראל מקבלים ויזה בכניסה למרוקו. לא כל חברות התעופה מכירות את ההסדר הזה ודורשות להציג ויזה כתנאי לעלות לטיסה הסברתי על זה כאן בכתבה על הכנת הטיול והוצאת ויזה).

"אני אוהבת סוף טוב!" היא חייכה אלי, "התקשרנו לאימיגריישן במראקש והם אישרו שממתינה לכם שם ויזה."
ברגע אחד המתח התחלף בפרץ של צהלות שמחה והתנפלנו עליה בחיבוקים.

הדיילת המשועשעת מקפיצות השמחה שלנו חזרה לעמדת הקבלה והטביעה חותמת על הבורדינג פס שלנו – visa check תקין.
"תודה! אני מעריכה את המאמץ שלך, עזרת לי להגשים חלום!" אמרתי לה בהתרגשות, "מקווה רק שתעדכנו את התקנות שלכם למען כל המטיילים הישראלים." 🙂
"אבדוק עם האחראי מה אפשר לעשות." היא ענתה, "בכל מקרה, טוב שהקדמתם להגיע לרישום לטיסה, כך היה מספיק זמן לברר את העניין. חשוב לנו לוודא שלא תקבלו סירוב בכניסה למרוקו, כי אז חברת התעופה צריכה לדאוג להחזרתכם. טיסה נעימה!"


סביב שבע בערב נחתנו במרקש וניגשנו למשרדי משטרת הגבולות במקום התור הרגיל לביקורת הדרכונים, והם הדביקו את בולי הוויזה. זה לקח כ-40 דקות.


קיבלנו את הרכב השכור,

ונסענו למלון שהזמנתי לשלושת הלילות הראשונים – Hôtel Marrakech Le Semiramis
מעבר לכך אין לנו תוכנית או מסלול. נרגיש את המקום ונתגלגל. 🙂


בבוקר התייצבנו בג'מע אל פנה (Jemaa el-Fnaa), הכיכר המרכזית של מרקש. היא הייתה מקום מושלם להתחיל ממנו את הטיול!
"עכשיו אני מבין למה קראת למרוקו ארץ אלף לילה ולילה." חייך אלי תום.
"כן, כולם לבושים כאן כמו באגדה!" הוסיפה שירה בפליאה ואז ראתה מוכר צעצועים שהתקרב אלינו, "אימוווווש, אפשר בועות סבון פליזזזזזז??" היא התחננה בקול מצחיק.
הילדים הפריחו בועות והתרוצצו בכיכר.

ג'מע אל פנה תוססת יום ולילה. לצד רוכלים תמצאו כאן פעילויות תרבות עתיקות יומין – מספרי סיפורים, קוסמים, נגנים, רקדנים, מאלפי נחשים, מקעקעות בחינה ומגידי עתידות, שהופכים אותה לבמה אחת גדולה. בתי הקפה והשוק שמסביב לכיכר מוסיפים ריחות וטעמים נפלאים לצלילי המחזה שמתרחש כאן.
בזכות ההצגה האנושית האותנטית שנוצרת כאן, אונסק"ו הכריז על ג'מע אל פנה "יצירת מופת של מסורת אנושית בעל פה."
נהניתי מהאווירה האקזוטית בכיכר, וגם הילדים השתלבו בשמחה בהצגת הרחוב הכי גדולה בעיר.


מצאנו גם עמדת משחק "דיג בקבוקים".
המפעיל אישר לילדים קטנים לעמוד קרוב יותר למעגל המשקאות. שירה למדה מהר את השיטה, ניצלה את יתרון המיקום שלה, והצליחה כמה פעמים ברצף.
בכל פעם שהיא הלבישה חישוק על אחד הבקבוקים, המפעיל מחא כפיים בהתלהבות ונתן לה כמה מטבעות כפרס. אחרי חצי שעה היא צברה 10 דירהם (יורו אחד).
"יאללה, בואו נמשיך לפני שהוא יפשוט רגל." צחקתי עם הילדים. 😉
"כן! נלך לשוק לעשות שופינג, יש לי מלא כסף!" שירה התלהבה מהרעיון.

המשכנו לשוק הצמוד לכיכר.
"אימא, אנחנו רוצות לעשות קעקוע חינה." ביקשו שירה ומאיה ועצרו ליד אחת הנשים בשחור.
האישה מיד הבחינה שהבנות מתעניינות בקעקוע, תפסה את ידה של מאיה, וניסתה להתחיל לצייר בלי שבחרנו עיצוב או הסכמנו על מחיר.
שלפתי ממנה את הקטנטונת. לא תודה, אמרתי לה, והמשכנו ללכת.
אחרי כמה צעדים אישה אחרת תפסה את ידה של שירה. המכירה האגרסיבית לא הייתה נעימה, וגם משהו באינטואיציה אמר לי לא לעשות כאן קעקוע.
"בואו נוותר עכשיו. אני אמצא לנו מקום אחר." הצעתי לבנות.


בערב כשהילדים נרדמו פתחתי את הלפטופ שלי ועשיתי כמה חיפושים כדי לבחור לנו כיוון למחר.
מצאתי בלוג נהדר של אישה אמריקנית שחיה עם משפחתה במרקש וכותבת על טיולים במרוקו.
באחד הפוסטים שלה קראתי המלצה לעשות קעקועי חינה ב- Henna Art Cafe ולא בג'מע אל פנה. היא כתבה שקעקוע בכיכר עלול להסתיים בפריחה בגלל החומרים הלא בריאים שמוסיפות הנשים לתערובת כדי להוזיל עלויות.

"מצאתי מקום מגניב לעשות קעקועי חינה!!" אמרתי לילדים כשהתעוררו.
אכלנו ארוחת בוקר במלון ונסענו לחינה ארט קפה.
תום ניווט והוביל אותנו דרך הסמטאות הצרות של ה- medina (העיר העתיקה). כשהגענו אל הבניין הילדים רצו לפניי למעלה במדרגות.
"!Salam aleykum, Marhaba" שמעתי מישהי מברכת אותם במבטא אמריקני.
נכנסתי לחדר תכלת מקושט בתמונות ופסלים, עם אנרגיה נפלאה. מיד הרגשתי בבית.
אישה חייכנית חיבקה את הילדים וערכה היכרות – "אני לורי, ואיך קוראים לכם?"
תום הציג את כולנו וסיפר לה שהגענו מישראל.


שירה ומאיה בחרו את העיצובים והתיישבו בחדר הסמוך עם אמניות החינה.
אני נישארתי עם לורי להתקשקש על כוס תה מרוקאי מעולה.
"איך את מצליחה לטייל לבד עם שלושה ילדים?" היא שאלה.
סיפרתי לה עלינו והראיתי את הבלוג.
הייתי סקרנית לשמוע גם על חייה.
"אז מה הביא אישה מארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות לחיות כאן במרוקו ולפתוח מקום לקעקועי חינה?" שאלתי אותה.
היא חייכה – "החיים שלי התחילו רק לפני חמש שנים…


גרתי בדרום דקוטה ומעולם לא יצאתי מגבולות ארצות הברית. עסקתי באמנות וחייתי מתערוכה לתערוכה במרדף תמידי אחרי השראה ופרנסה.
כך בלי ששמתי לב חלפו להן 49 שנים. יום אחד אחי צילצל. הוא בישר לי שחלה בסרטן. שלושה חודשים לאחר מכן הוא נפטר. המוות שלו זיעזע אותי. פתאום התעוררתי והבנתי שהחיים קצרים, ושאני רוצה שהם יהיו משמעותיים יותר מחיפוש אחר דרכים לשלם חשבונות…"
לורי קנתה כרטיס טיסה לכיוון אחד, ויצאה לטיול כדי ליצור את חייה החדשים. אחרי כמעט שנה של נידודים בעולם היא נחתה במרקש ומצאה אהבה.
"מצאתי אהבה תרתי משמע: התאהבתי בעיר, פגשתי את בן זוגי, וביחד הקמנו את המקום הזה שהוא שילוב של כל האהבות שלנו…" עיניה ברקו מאושר תוך כדי שדיברה, "Henna Art Cafe זו עמותה שנותנת מקום עבודה לנשים מקומיות. כאן במרוקו לנשים מאוד קשה להתפרנס, ואני גאה לעזור להן להרוויח הרבה מעבר לשכר הממוצע! בנינו מודל עבודה יצירתי שמספק להן פרנסה לאורך כל השנה ללא תלות בעונות התיירות: כשיש הרבה תיירים – הן עושות ציורי גוף. וכשאין לקוחות – הנשים יוצרות קישוטי חינה על חפצים שונים כמו כלי נגינה, פסלים, פנקסים, כלי מטבח… ואנחנו מוכרים אותם בכמה חנויות בוטיק. העבודות שלנו מאוד איכותיות כי פיתחתי שיטה מיוחדת לעיבוד חינה.
אגב, איך אתם הגעתם אלינו?"
"אתמול בערב מצאתי בלוג של אישה אמריקנית אחת, maroc mama משהו… והיא המליצה על המקום שלך." עניתי לה.
"אחחח אמנדה… כמה שאני אוהבת אותה! היא מיוחדת במינה, אתן חייבות להכיר." לורי לקחה את הנייד שלה, "אני שולחת לה הודעה, אנסה לקשר ביניכן."

להפתעתי אמנדה ענתה מיד והציעה שניפגש לארוחת צהריים. מגניב! כך נולדה התחנה הבאה שלנו בטיול. 🙂


לפי ה-GPS המסעדה שקבענו בה עם אמנדה הייתה מאתיים מטרים מימין, אבל הפניה אליה הייתה חסומה.
נסענו בתוך שובל של אופנועים ומכוניות ברחוב חד סיטרי צר בלבה של ה- medina. האטתי כדי לחפש חניה, ומיד זכיתי בתזמורת של צפירות.
אופנוען אחד דפק על חלון הרכב שלנו והצביע על מפרצון קטן בהמשך. עצרתי שם וגם הוא עצר לידי.
"לאן את רוצה להגיע?" הוא שאל.
"למסעדת La ferme Medina" עניתי לו בהיסוס. הרי אני מכירה את הטריק של בחורים על אופנוע שמבקשים סכומי כסף מופרזים על ההכוונה שלהם.
"זה לא רחוק מכאן, אבל את צריכה לעשות סיבוב כדי להגיע לחניון הקרוב לשם. סעי אחרי." הוא אמר.
"לא תודה, אני אסתדר." הייתי נחושה להמשיך בלעדיו.
הבחור ניחש את מחשבותיי וחייך ברוך, "אל תחששי, אני רק עוזר לך. אני לא רוצה כסף."
התלבטתי כמה רגעים. מצד אחד הוא לא הרגיש לי מסוכן, וגם מה כבר הוא יכול לעשות? הרי יש לי GPS, אני רואה לאן הוא מוביל. פלוס אנחנו באמצע העיר עם מלא אנשים מסביב.
מצד שני האינטואיציה שלי אמרה שהוא כן זומם משהו. אבל מה?
ואז הסקרנות, מגובה בתחושת ביטחון, הכריעה.
"בסדר." עניתי לו, "תראה לי את הדרך. רק תזכור שיש לי GPS ואני אראה אם אתה מרחיק אותנו."
הוא נסע לפנינו והוביל אותנו במבוך הרחובות לחניון במרחק של כ- 400 מטרים מהמסעדה. הדרך שלו נראיתה לי הגיונית. עד עתה הכל טוב. מה עכשיו? חשבתי לעצמי.
יצאנו מהרכב. הבחור המתין לנו בכניסה לחניון.
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"חאליד." הוא ענה. ואז הצביע על אחד הרחובות ואמר בקול מלא התחשבות – "תזכרי את החניון הזה לפי סניף הדואר ממול. המסעדה שלכם שם. תהנו!" הוא חייך והסתובב ללכת לדרכו.
הרגשתי מובכת שחשדתי בו. "תודה חאליד! וסליחה אם העלבתי אותך… פשוט חשבתי שאתה עושה לנו את הדבר הזה – מלכודת תיירים."
"זה בסדר." הוא אמר בקול נעים, "אני פשוט מאחר לעבודה. אני עובד עם אחותי בבית מרקחת לא רחוק מכאן." הוא הלך לפנינו באותו הרחוב שהוביל למסעדה.
ראיתי אותו נכנס לאחת החנויות הצבעוניות והסתקרנתי להציץ לשם. הרגשתי גם חמימות כזאת בלבי כאילו אנחנו מבקרים ידיד במקום עבודתו.
"!Marhaba" פגשה אותנו מוכרת חביבה בכניסה לחנות, "מאיפה אתם?"
"מישראל." עניתי לה.
היא מיד אמרה כמה משפטים בעברית. צחקנו ואז היא התחילה להציע לנו כל מיני מוצרים. עצרתי אותה בנימוס.
"נכנסנו רק כדי לומר שוב תודה לאחיך…"
"אחי?" היא הופתעה, "הוא לא כאן…"
הסתכלתי על חאליד שעמד מאחוריה ופרצתי בצחוק. "אז אחרי הכל זאת כן מלכודת תיירים. הובלת אותנו באלגנטיות לעשות שופינג. עכשיו אני סקרנית לשמוע איך אתם עובדים!" 🙂
שניהם חייכו ולגמרי זרמו עם אווירת הפתיחות שיזמתי – "חאליד מקבל אחוזים על קניות של הלקוחות שהוא מביא אלינו. זה כל התרגיל." אמרה המוכרת.
"אני עובד עם כמה חנויות, "הוסיף חאליד, "כשאמרת לי שאתם רוצים להגיע ל-La ferme Medina, פשוט גרמתי לך בעדינות לעבור קודם בחנות הקרובה."

דיברנו עוד כמה דקות ואז הסתכלתי על השעון – "טוב חברים, כדאי שנזוז עכשיו. עוד חמש דקות יש לנו פגישה במסעדה…" נפרדנו ויצאתי מהחנות.
חאליד יצא אחרינו, "אני אלווה אתכם למסעדה." הוא אמר בקול חברי.
הסתכלתי עליו בחיוך, "ומה אתה זומם עכשיו?…"
"אל תדאגי, אני רק מוודא שתגיעו למקום הנכון."


אמנדה ובעלה יוסף כבר חיכו לנו בשער הכניסה למתחם המסעדה. זיהיתי אותם מיד לפי כיסוי הראש הוורוד של אמנדה שראתי בתמונה שלה בבלוג.
היא חיבקה אותי כאילו הכרנו שנים, ויוסף לחץ את ידי בחום.
חאליד עדיין עמד יחד איתנו, אז הצגתי גם אותו – "וזה האיש שהפיל אותי במלכודת תיירים בדרך לכאן. אבל עכשיו הוא רק מלווה אותנו בג'נטלמניות…" 🙂
פנינו להיכנס למסעדה ונפנפתי לו לשלום.
"זואי!" הוא קרא לי פתאום, "בארבע אני בא לאסוף אתכם כאן. נעשה לך מחיר טוב בחנות."
"2-0 לך, אבל game over!" צחקתי ונכנסתי למסעדה.

"זה חלק מהחוויה במרוקו," אמר יוסף כשהתיישבנו, "הרבה אנשים כאן מציעים הכוונה או מלווים תיירים בתמורה לטיפ. מתוחכמים יותר סוחבים אנשים לשופינג ומרוויחים עמלות מהמחירים המופקעים שתשלמו. העיסוק הזה הוא לא חוקי. בטח שמת לב שחאליד הלך לפניכם כאילו אתם לא ביחד. זה משום שכל שוטר שהיה מזהה שהוא מוביל אתכם, היה שולח אותו מיד למעצר. במרוקו מאוד מחמירים עם מי שפוגע בתיירים."


אכלנו מנת טאג'ין נהדרת ושוחחנו ארוכות. הם ביקשו שאספר על החיים בארץ וגם על הטיולים שלנו. אני הייתי צמאה לשמוע על מרוקו ועל חיי המשפחה הרב-תרבותית שלהם.

אמנדה ויוסף נפגשו כאן במרקש לפני 13 שנים. היא הייתה תיירת מארצות הברית, והוא בחור מרוקאי פשוט שלא דיבר אנגלית.
"זו הייתה אהבה ממבט ראשון." אמרה אמנדה בביטחון שיכול להיות רק למי שחווה את הקסם. "דיברנו בעיקר בשפת הסימנים ומבטים, אבל כבר אז ידעתי שמצאתי את הגבר שלי.
"חזרתי הביתה ומיד קניתי כרטיס טיסה בחזרה למרקש. מהר מאוד התארסנו ואז יוסף הגיע לארצות הברית כדי שנתחתן. תחילה הוריי לא היו מרוצים, אבל עם הזמן הם ראו כמה אני מאושרת איתו, וגם גילו את האישיות הנפלאה שלו. הם הבינו שנישואים לגבר מוסלמי זה בכלל לא מה שחושבים."
יוסף חייך והביט באשתו באהבה, "אני מאוד קשור למשפחה שלי, והבנתי שהנישואים שלנו עלולים להרחיק אותי ממנה, אבל גם לא יכולתי לחשוב על החיים בלי אמנדה…"
"התלבטנו איפה להתבסס ואיך לבנות את התא המשפחתי שלנו." המשיכה אמנדה, "והחלטנו שאני אתאסלם כדי שלילדים תהיה זהות אחת ברורה. תחילה בחרנו לחיות בארצות הברית ושם נולדו שני הבנים שלנו. אבל לפני חמש שנים עברנו למרוקו כדי שהם יכירו גם את הצד המרוקאי של המשפחה, את השפה והתרבות. המעבר לא היה פשוט בשבילם אחרי שהתרגלו לחיים באמריקה, אבל עם הזמן הילדים גילו את הקסם של מרוקו…"
"אני חושב שהקשר שלנו שובר הרבה סטיגמות חברתיות, ומוכיח שאהבה יכולה לנצח." עיניו של יוסף נצצו כשהוא דיבר.

"במה אתם עוסקים כאן?" שאלתי.
"אני פתחתי בלוג שהפך למאוד פופולרי, ויוסף עורך סיורים קולינריים במרקש." ענתה אמנדה. "הבלוג כתוב מנקודת המבט שלנו כמשפחה רב-תרבותית, בגלל זה קראתי לו המדריך האמיץ לתיירות ואוכל במרוקו."

"מה התוכנית שלכם להמשך הטיול?" התעניין יוסף בסוף הארוחה.
"אנחנו מטיילים בלי תוכנית," חייכתי, "ראיתי כמה מקומות מדליקים שאמנדה כתבה עליהם, מה אתם אומרים, לאן כדאי לנו מכאן?"
"Terres d'Amanar לגמרי!" הם אמרו פה אחד ואמנדה הוסיפה – "אני לא יודעת אם ניפגש שוב, אבל אנחנו כאן בשבילכם אם תצטרכו משהו. מעכשיו יש לכם משפחה במרוקו." 🙂

למחרת נסענו לחוות Terres d'Amanar ששוכנת בהרי האטלס התיכונים, כ-40 דקות נסיעה ממרקש.
זוהי חווה אקולוגית עם אג'נדה חברתית מופלאה – לייצר מקומות עבודה לתושבי הכפרים הסמוכים, וכך לעזור בפיתוח האיזור.
יש כאן צימרים יפהפיים, מסעדה נהדרת, ומגוון פעילויות: טיולי אופנים, רכיבה על סוסים, סדנאות קדרות,


ופארק החבלים הראשון באפריקה עם יותר מ-20 מסלולים לכל הגילאים: מפעוטות ועד גשרים ואומגות ענקיות לחובבי אקסטרים.
אנחנו הכתרנו אותו כפארק החבלים הכיפי ביותר שיצא לנו לשחק בו!
ניתן להגיע לכאן גם לטיול יום. הפארק פתוח לכל המבקרים, לא רק לאורחי החווה.


עם רדת החשכה צוות החווה ארגן מדורה. השמיים היו מלאי כוכבים, פנסי לילה יצרו אווירת מסתורין, האורות של מרקש זהרו באופק, שקט ואוויר צח… לילה קסום ורומנטי.
בהיתי בלהבה ולגמתי תה מתוק עם נענע. ראשי התרוקן ממחשבות, חשתי קלילות ושלמות – אושר עילאי. 🙂

"רוצה עוד?" קולו של איברהים העיר אותי מתחושת הריחוף.
הושטתי אליו את הכוס הריקה וחייכתי – "כן. התה הזה משכר…" 🙂
הוא צחק, מזג תה לשנינו, והתיישב לידי. "הגעתם אלינו בשבוע מעולה. מזג האוויר נהדר וגם המקום כולו שלכם. עד הכריסמס כמעט אין לנו אורחים."
"תגיד לי, מה משמעות השם Terres d'Amanar?" שאלתי.
"אמנאר זה אוריון (צייד). זו קבוצת כוכבים שאפשר ליראות אותה מכל מקום בעולם, והיא מכוונת אל כוכב הצפון. פעם, כשנוודים ניווטו לפי הכוכבים, אוריון עזר להם למצוא את דרכם." הוא הסתכל למעלה והצביע על השמיים, "תראי, זה אוריון."
"בוא ניראה לאן כדאי לנו להמשיך מכאן מחר בבוקר לפי הכוכבים…" התבדחתי.
"סעו לאימליל." חייך אלי איברהים.


אימליל זהו כפר ציורי קטן, הוא משמש כנקודת יציאה נוחה לטרקים בהרי האטלס.
בכניסה לכפר מצאנו משרד מידע לתיירים, והם פרשו בפניי מפה עם מגוון מסלולים: החל מטרקים של כמה שעות, ימים, ועד המאתגר מכולם – טיפוס לפסגת טובקאל, ההר הגבוה ביותר במרוקו.
בחרנו מסלול של חצי יום. יכולנו לעשות אותו עצמאית ובחינם, אבל העדפתי שיהיה לי גב חזק כי המסלול היה מאתגר מדי לגילן של הבנות.

אז לקחנו מדריך חביב בשם חמיד והפרדה שלו ג'מילה. אחרי משא ומתן זריז, סגרנו איתו סיור תמורת $40.

חמיד לא היה דברן גדול, אך התגלה כאיש מקסים עם לב זהב. בתחילת המסלול ניסיתי לדבר איתו. שאלתי על חייו בכפר ועל האיזור. הוא חייך בביישנות וענה לי תשובות לקוניות.
המסלול ההררי היה מאתגר. מהר מאוד נגמר לי האוויר, ואז בלי מילים חמיד לקח את התרמיל שלי והעמיס על עצמו.
לאורך כל הדרך הוא שמר היטב על הבנות שרכבו ביחד, צחק איתן, קטף להן תפוחים, ואפילו קנה להן עוגיות כשחצינו את אחד הכפרים.
כך שהייתי לגמרי פנויה ליהנות מהדרך ומהנוף ביחד עם תום שצעד לצידי, ויכולתי גם להסדיר נשימה בהפסקות מנוחה כשחמיד שיחק עם הילדים. 🙂

"לאן היית ממליץ לנו להמשיך מכאן?" שאלתי את חמיד כשחזרנו לאימליל.
"איסוורה." הוא אמר, ליטף את ראשן של הבנות והלך לדרכו.


ירדנו מהרי האטלס ותפסנו כיוון מערבה אל האוקיינוס האטלנטי.
באיסוורה מצאתי לנו בית מרוקאי מסורתי (Riad) בלבה של המדינה, העיר העתיקה.
(כאן הקישור לבית)


איסוורה (Essaouira) היא עיר נמל שנוסדה במאה ה-16 בתקופה שהאימפריה הפורטוגזית שלטה במרוקו.
הנמל שימש לסחר בינלאומי וכמובן משך לכאן משפחות יהודיות רבות, שבאופן מסורתי עסקו במסחר.
במשך 400 שנים התפתחה כאן קהילה יהודית גדולה שידעה עליות ומורדות, אך בסך הכל חיה בשלום לצד המוסלמים והנוצרים.
איסוורה היא דוגמה לעיר רב-תרבותית, שהוכיחה כי דו-קיום בין קבוצות אתניות שונות הוא אפשרי.
במאה ה-20 בחרו רוב יהודי מרוקו לעלות לארץ ישראל או להגר לאירופה.

ברחבי ה- medina מצאנו כמה בתי כנסת, הזכר היחיד לקהילה יהודית מפוארת שפעם הייתה כאן.
בית הכנסת הגדול והמפורסם ביניהם הוא של הרב חיים פינטו, אשר תיפקד כדיין העיר, והיה מפורסם בכל מרוקו בזכות הניסים והנפלאות שלו.
קברו בבית העלמין היהודי באיסוורה הפך לאתר עלייה לרגל.


האטרקציה המרכזית באיסוורה היא האווירה:
המדינה קטנה יותר מאשר במרקש, והיא סגורה לתנועת רכבים. מאוד כיף לשוטט כאן ברחובות עם קצב חיים נינוח ואנשים מסבירי פנים.


הסוחרים בשוק סבלניים באופן יוצא דופן, תמיד שמחים לארח לכוס תה, או סתם להתקשקש.
בארבעת הימים שגרנו במדינה חרשנו אותה יום ולילה, הכרנו הרבה אנשים מרתקים, מקומיים וגם תיירים.
התיידדנו במיוחד עם הנשים מבית מלאכה שיתופי של מוצרי שמן ארגן, שסיפרו לנו על סגולותיו.

שמן ארגן מכונה הזהב המרוקאי, והוא נחשב לאחד השמנים הטובים והיקרים בעולם. משתמשים בו בתעשיית הקוסמטיקה לייצור מוצרי אנטי אייג'ינג וטיפוח לשיער.
הוא מתאים גם לבישול. המקומיים מאוד אוהבים להכין איתו אמלו (amlou), שזה ממרח שקדים עם דבש על בסיס שמן ארגן. מעין חמאת בוטנים מרוקאית. 😉


בכיכר המרכזית של המדינה פגשנו את עבדול שמכר עתיקות, תכשיטים, וכל מיני קשקושים.
הסתחררתי רק מלהסתכל על כמות הפריטים שהיו מונחים על השטיח שלו. 😉
אבל שירה התלהבה מהסחורה, והייתה נחושה להשקיע את דמי הכיס שלה דווקא אצלו.
וכדי לבחור מה לקנות היא כניראה החליטה לבחון כל פריט…
"וכמה זה עולה?" היא שאלה את עבדול בפעם המאה והצביעה על עוד קשקוש.
גם בפעם השלוש מאות הוא עדיין ענה לה בסבלנות.
התפעלתי מהרוגע שלו, והשתעשעתי ליראות את שירה מנהלת משא ומתן.
בסופו של דבר היא ויתרה.
"!Ok, thank you" היא אמרה לעבדול בפשטות אחרי כמעט שעה(!) ופנתה אלי – "אימא, בואי נלך…"
חשתי מבוכה קלה. קיוויתי שאחרי כל זה היא תקנה ממנו לפחות משהו קטן, סתם בשביל לשמור על רוח טובה. הוא היה כזה מקסים וסבלני, וגם הספקנו להכיר קצת. אבל שירה הייתה נחושה ללכת.
הוצאתי שטר של 20 דירהם (2 יורו) והושטתי לעבדול – "תודה, נהנתי לשוחח איתך…"
"אין צורך." הוא אמר באותו קול רגוע, "גם אני נהנתי מחברתכם, יש לך ילדה מקסימה! ביי ביי שירה…" הוא חייך אליה ונפנף לשלום. 🙂


"הי זואי…" שמעתי קול מוכר והרגשתי דחיפה קלה בכתף.
זה היה עבדול. הוא צעד לידי עם קערת מרק ושקית שמן זית. בעזרת המרפק הוא הצמיד לגופו שני לחמים גדולים עטופים בנייר.
"בואו לאכול איתי." הוא הזמין בטבעיות כאילו היינו ידידים ותיקים.
"תודה, אבל אני כבר אקנה לנו משהו…" הייתי מופתעת מהזמנתו וגם מבולבלת ממנה.
ההיגיון שלי אמר שמשהו כאן לא יעבוד. איפה בדיוק נשב לאכול ומה נאוכל? הלכנו באמצע הרחוב, והוא החזיק קערת מרק אחת.
"בואי, בואי! נאוכל ארוחה מרוקאית אמיתית וטעימה. במסעדות האלה זה אוכל לתיירים…" הוא התעקש בקולו השקט.
"אוקי בסדר…" נכנעתי מתוך נימוס, "רק איפה נשב לאכול?" ניסיתי לברר לפחות חלק מהתעלומה.
"בחנות של ידידה שלי, זה דקה מכאן. גם היא תשמח…" הוא ענה בפשטות.
בטח שהיא תשמח. חשבתי לעצמי בציניות. עוד חוכמולוג שמנסה לסחוב אותנו לשופינג.
עמדתי לסרב לו סופית ולהמשיך.
"תודה עבדול, יפה מצדך אבל…" התחלתי את המשפט ואז חשבתי – למה בעצם אני מאשימה אותו ברמאות? בגלל חאליד? זה לא הוגן! אני לא רוצה לאבד אמון באנשים הטובים בדרך שלנו – "בטח, נשמח להצטרף אליכם לארוחה!" שיניתי את תשובתי ברגע האחרון.

החנות של סלמה, ידידתו, הייתה באחת הסמטאות הסמוכות. היא מכרה תכשיטים וקשקושים כמו אלה שראיתי אתמול על השטיח שלו. שולחן עץ פשוט תפס מחצית משטח החדר.
עבדול הניח עליו את הקערה ומזג שמן זית לתוך המרק.
"מאוד בריא לאכול מרק עם השמן. זה גם מחמם. ככה אנחנו אוכלים בחורף." הוא לקח חתיכת לחם, טבל אותה במרק, וסימן לי לעשות את אותו הדבר.
עשיתי כמוהו וטעמתי. וואו!! זה היה מעולה. עבדול וסלמה מיד הבחינו שהיה לי טעים וחייכו בסיפוק.
היו להם רק שתי כוסות. אז הם שתו תה מאחת, ואנחנו מהשניה.
"יש לך משפחה?" שאלתי את עבדול.
"לא. אני סוג של נווד. אני עוסק באמנות בֶּרְבֵּרִית ועובר ממקום למקום איפה שיש שווקים. אני מחפש עתיקות, ויוצר תכשיטים מסורתיים שלנו. הגעתי לאיסוורה לחודשיים…"
(בֶּרְבֵּרִים הם התושבים המקוריים של מרוקו)

בסוף הארוחה הודתי להם בהתרגשות. היה טעים וכיף. וגם איזה פלא! כולנו שבענו מקערת מרק אחת. 🙂
"אני שמח שבאתם. ארוחה משפחתית היא הרבה יותר טעימה! "חייך עבדול, "אולי תבואו גם מחר בערב. יש לי חבר בנמל שמכין סרדינים מעולים."
"תודה," עניתי לו, "אבל זה הלילה האחרון שלנו באיסוורה. מחר בערב כבר נהיה במרקש…"


התעוררתי בבוקר עם חשק לפעילות קולנרית. המרק הנפלא של עבדול נתן לי השראה. 😉
"תלמדי אותי להכין טאג'ין מרוקאי אמיתי." ביקשתי מסעדיה, מנהלת משק הבית שלנו.
היא הסכימה בשמחה ולקחה את העניין ברצינות – "טאג'ין טוב מתחיל במצרכים טריים, אז קודם נלך לשוק."


בישלנו ביחד ארוחת צהרים נפלאה.
אחריה נפרדנו מאיסוורה ונסענו למרקש.


לקראת סוף הטיול הרגשתי שלא מיציתי את מרקש והעדפתי לחזור לשם כדי להשלים את החוויה.
גם במרקש נגור במדינה בריאד מרוקאי.
(כאן הקישור לבית)

"הגענו." שלחתי הודעת ווצאפ להודא, בעלת הריאד.
"מוחסין כבר מגיע לאסוף אתכם." היא ענתה לי מיד.
יצאתי מהרכב וחיכיתי לו כמה דקות ברחוב. הוא הגיע וניגשנו ביחד להוציא את הילדים והתיקים מהאוטו.
כשפתחתי את הדלת הייתי המומה – תום, שירה ומאיה התייפחו בבכי.
"מה קרה?" שאלתי.
"מא-יה נ-פ-לה ע-כשיו ו-שב-רה את היד." שירה בקושי יכלה לדבר.
"איך זה קרה? ולמה כולכם בוכים?" ניסיתי להבין את מה שהתרחש כאן בחמש הדקות שהייתי מחוץ לרכב.
"היא פתחה חגורה וקפצה, ואז נפלה מהמושב על היד… כואב לנו שכואב לה… בדיוק עמדנו לקרוא לך…" הסביר לי תום תוך כדי שהוא מנגב את הדמעות.
כל נגיעה קטנה ביד שמאל של מאיה הסבה לה כאב והיא לא יכלה להזיז אצבעות. גם לי זה ניראה כמו שבר.
הוצאתי אותה בעדינות מהאוטו, והסברתי בקצרה את המצב למוחסין המופתע. הוא הבין מיד והתגייס לעזור לי – "את תיקחי את מאיה, ואני כבר אדאג לתיקים ולילדים הגדולים. בואו ניכנס לריאד, הודא תגיד לכם לאיזה בית חולים כדאי לפנות."

פניה של הודא נפלו כשראתה אותנו – "מה קרה??" היא שאלה בדאגה.
סיפרתי לה על הפציעה וביקשתי לכוון אותנו לבית החולים הפרטי הקרוב.
"אני אבוא איתכם על כל מקרה, אולי תצטרכי עזרה…" היא התלבשה והצטרפה אליי.


התקבלנו מיד. בבית החולים הפרטי לא היה תור. כמה אנשי צוות התקבצו סביב מאיה, ואחרי בדיקה קצרה היא נשלחה לצילום רנטגן.
"הבת שלך קיבלה מכה חזקה, אבל אין לה שבר." הרגיעה אותי רופאה צעירה אחרי פיענוח הצילום. "שימי לה קרח ותני לה משכך כאבים. בתוך כמה ימים זה יעבור."
הודיתי לצוות המקסים וחזרנו לדלפק הקבלה כדי לסגור את התיק ולשלם. הביקור עלה 650 דירהם (65 יורו).
"רק רגע." אמרתי לפקידה וניגשתי הצידה להתקשר לחברת הביטוח שלי. פספורטכארד מיד העבירו את הסכום לכרטיס האשראי הייעודי.
"אנחנו לא מקבלים אשראי…" התנצלה הפקידה כשחזרתי לדלפק.
"בסדר, עוד שנייה…" ניגשתי שוב הצידה להתקשר לפספורטכארד כדי לקבל קוד סודי למשיכת הסכום במזומן. ואז יצאתי החוצה ומשכתי את הכסף מהכספומט שהיה ליד הבנין.

כשחזרתי לדלפק עם המזומן, הפקידה הושיטה לי את המסמכים של מאיה וקבלה – "החשבון שלך כבר שולם."
הופתעתי והסתכלתי על הודא בשאלה.
"אל תדאגי, זה בסדר… תראי את זה כמתנה ממני למאיה המתוקה." היא חייכה.
נדהמתי מטוב ליבה של הודא, שחשבה שהתרוצצתי כי לא היה לי כסף.
לרגע נישארתי בלי מילים ופשוט חיבקתי אותה.
הודיתי לה מעומק ליבי על המחווה שלה, הסברתי איך זה עובד אצלינו עם חברות הביטוח, וכמובן החזרתי לה את הכסף ששילמה.
בדרך הביתה לא הפסקנו לצחוק. למרות שנפגשנו רק שעתיים קודם לכן, נדמה היה שאנחנו מכירות כבר שנים. 🙂


בבוקר חזרנו לתלם. היד של מאיה עדיין כאבה, אבל היא הייתה במגמת שיפור.


התחלנו את היום בגני מז'ורל ( Jardin Majorelle) המפורסמים.
זהו גן בוטני מרהיב עם אוסף מרשים של קקטוסים ומזרקות.
הגאונות של העיצוב שלו היא הפשטות. בעזרת שימוש נכון בצבעים, המעצב הצרפתי ז'אק מז'ורל יצר כאן חוויה מעצימה שמעוררת השראה ושלווה.


גילינו שבמרקש יש לא מעט אטרקציות לילדים:
פארקי שעשועים – Ludipark ו- Paloozaland
פארקי מים – Eden Aquapark ו- Oasiria
מסלול קארטינג – Marrakech Kart Racing
אולם משחקי לייזר – Laser games Marrakech
סקי מים לילדים באגם מלאכותי – Waky Marrakech
ואפילו מלון משפחתי הכל כלול עם פארק מים בסגנון איי יוון – Aqua Mirage Club & Aqua Parc
אז מי אמר שמרוקו היא לא יעד לילדים?! 😉


בערבים ישבנו על גג הריאד ביחד עם הודא וזהירה, מנהלת משק הבית שלה. פטפטנו ושתינו תה מרוקאי מתוק.
מוחסין שיחק עם הילדים. וכשהיה קר מדי להישאר בחוץ, ירדנו למטבח להתחמם עם מנת טאג'ין.


רציתי לצאת לעוד טיול רגלי במדינה, ועל הדרך תכננתי להדפיס את כרטיסי הטיסה שלנו באיזה שהיא חנות או מלון. מחרתיים אנחנו חוזרים הביתה.
מוחסין בדיוק סיים את משמרת הלילה שלו בריאד ועמד לצאת גם הוא.
"בואי, אני אראה לך איפה אפשר להדפיס." הוא התנדב מיד ללוות אותי.
בדרך לאינטרנט-קפה מוחסין הראה לי כל מיני פינות מדליקות שלא הייתי מגלה בלעדיו. היה מרתק לחוות את העיר דרך העיניים שלו.
הוא הכיר הרבה אנשים ברחובות, ואת חלקם הציג גם לי. בזכותו חשתי בבית במדינה הסואנת, וחוויתי את הדינמיקה המעניינת של חיי המקומיים.


מוחסין עצר ליד אחת החנויות וחייך למישהו בתוכה.
"זה מרכז ללימודי אנגלית," הוא הסביר לי, "חבר שלי מלמד שם."
בדיוק הייתה להם הפסקה והחבר של מוחסין יצא אלינו. פטפטנו קצת והוא סיפר לי שזהו קורס למעוטי יכולת שרוצים לדעת אנגלית כדי להשתלב בענף התיירות במרוקו.
"אולי את רוצה להיכנס לשיעור הבא ולדבר עם החבר'ה?" הוא שאל אותי כשהגיע הזמן לחזור לכיתה, "הם ישמחו להכיר אותך, וגם יוכלו לתרגל קצת את האנגלית שלהם."
זרמתי עם הרעיון שלו. מאיה ואני נכנסנו לכיתה הצפופה וניהלתי שיחה עם התלמידים, שניראו מאוד מרוצים מהשינוי הספונטני בתוכנית הלימודים. 🙂
סיפרתי מי אני, קצת על ישראל, קצת על החוויות שלנו במרוקו. חלקם הציגו את עצמם וסיפרו לי את הרקע שלהם. היה מאוד נחמד ומעניין.


אחרי שהדפסנו את כרטיסי הטיסה הזמנתי את מוחסין לאכול איתנו. ביקשתי שיבחר אוכל רחוב שהוא הכי אוהב, והוא הוביל אותנו לדוכן סרדינים.
הארוחה הייתה נפלאה! אחת הטובות שאכלתי במרוקו, ועלתה פחות מ-3 יורו. 🙂

"איך הגעת לעבוד בריאד של הודא? אתה לא לומד?" שאלתי את מוחסין תוך כדי שאכלנו.
הפנים שלו הפכו רציניות פתאום. הרגשתי שבלי להתכוון נגעתי בנקודה רגישה. ניראה היה שהוא מתלבט מה לענות.
"לא תיכננתי לספר לך את זה, אבל אני לא רוצה לשקר… העבודה בריאד היא פחות או יותר האופציה הטובה היחידה שהייתה לי אחרי שיצאתי מהכלא." הוא התחיל את הסיפור.
הייתי המומה. מוחסין ניראה לי הכי "ילד טוב מרקש": רגיש עם עיניים טובות, אמין, ומאוד חכם. ראיתי איך שיחק עם הילדים שלי, וכמה דאג לאחותו הקטנה שבאה לבקר בריאד. ראית גם שהודא וזהירה סמכו עליו, ודיברו עליו בהערכה. ראיתי כמה אהוב הוא היה בעיר.
איך לכל הרוחות הוא הגיע לכלא??

"אני אספר לך את מה שהיה. ומבטיח לך שזאת האמת:
לפני שנה וחצי יצאתי לבילוי עם חברים. כשעמדנו להיכנס למונית, שמעתי קריאות מצוקה. ביקשתי מהם לרוץ איתי ולבדוק ביחד מה קרה, אבל הם העדיפו לנסוע לבלות. אז הם נכנסו למונית, ואני נישארתי ורצתי לעבר הצעקות.
ראיתי כמה גברים מקומיים מנסים לגנוב תיק משתי תיירות. כשהתקרבתי זיהיתי אותם – כאן במדינה כולם מכירים את כולם. הם הצליחו לגנוב את התיק וברחו.
בינתיים הגיעו שוטרים. התיירות היו בהיסטריה, ובקושי יכלו לספר מה היה. אז אני מסרתי לשוטרים את שמות הבחורים.
למחרת הוזמנתי לחקירה. הבחורים שגנבו את התיק שיקרו שהייתי ביחד איתם כדי להעניש אותי. התיירות גם היו בתחנה, ונתבקשו לזהות אותי ולהעיד האם ניסיתי לגנוב מהן או לא.
הן מסרו עדות מבולבלת. תחילה אמרו שאני אחד הגנבים, אחר כך אמרו שהן לא בטוחות. ניסיתי לדבר איתן ולהזכיר להן שהגעתי אחרי שהתיק נגנב, אבל הן כעסו ולא ממש היה אכפת להן.
כאן במרוקו השלטונות מאוד נוקשים כשזה מגיע לפגיעה בתיירים. נשלחתי לכלא לחודשיים מחמת הספק. הבחורים שגנבו נאסרו לשנה.
בשבועות הראשונים נשברתי ובכיתי. חשבתי איך אלוהים נתן לזה לקרות?
כעסתי על עצמי שלא עליתי אז למונית, וכאבתי בשביל ההורים שלי שנאלצו להתמודד עם כל זה.
כשיצאתי מהכלא נזרקתי מבית הספר שלמדתי בו, כי זה הנוהל. ואני לא יכול להמשיך לימודים בשום מוסד ממשלתי. אני לא יכול להתקבל לשום עבודה כי אף אחד לא רוצה להעסיק אסיר לשעבר.
אז החלטתי להיות מה שמכונה מדריך תיירים לא חוקי, הייתי מציע לתיירים הכוונה בתמורה לטיפ. את יודעת, הרבה עושים את זה כאן…
ואז נעצרתי כמה פעמים בגלל זה. לא הייתי מספיק מתוחכם…" הוא חייך בעצב והמשיך, "ואז זהירה, שהיא השכנה שלנו, ומכירה אותי מאז שנולדתי, הציעה לי עבודה בריאד של הודא. ולהודא יש לב זהב, היא אימצה אותי כמו אח קטן. כולם בשכונה מכירים את הסיפור שלי…"
חשתי את הכאב של מוחסין. רציתי לחבק אותו ולעשות איזה קסם כדי להקל עליו.
"אני גאה בך שלמרות הכל אתה מצליח למצוא את האור שבך, ולא להיגרר לכעס ונקמה." אמרתי לו כשסיים לדבר.

"רוצה ליראות איפה למדתי?" הוא הציע בהתלהבות אחרי הארוחה.

"שלום פרופסור!" חייך השומר כשהגענו לבית הספר של מוחסין.
הם התחבקו ודיברו ביניהם בערבית.
"אם את רוצה, את יכולה להיכנס ולהציץ בפנים. לי אסור לעבור את השער." אמר מוחסין בקול עצוב, "אני כל כך מתגעגע ללימודים…" ואז הוא הבחין במורה שלו ונופף לו. המורה הזקן יצא אלינו וחיבק את מוחסין בחום.
הם החליפו כמה משפטים, והמורה פנה אלי – "כל כך עצוב וחבל על מה שקרה לילד הזה. אנחנו קוראים לו כאן פרופסור כי הוא היה התלמיד הכי חכם אצלנו. לפעמים נעזרנו בו בתור מורה מחליף. הוא יודע פיזיקה ומתמטיקה ברמה של אוניברסיטה!"


טיילנו ביחד כל היום עד שמאיה התעייפה והתחילה להתבכיין.
"ניראה לי שכדאי שנחזור לריאד…" אמרתי למוחסין.
"כן בטח, בואי אני אראה לך את הדרך הכי קצרה לשם." הוא הציע.
התכופפתי כדי להרים את מאיה העייפה, ובתנועה אוטומטית הושטתי למוחסין, שעמד מאחורי, את המצלמה שלי. הוא לקח אותה, ופתאום…
שמעתי אופנוע עוצר לידי בחריקה. הזדקפתי וראיתי שני גברים לבושים בשחור עם משקפי שמש. אחד מהם קפץ מהאופנוע ותפס את ידו של מוחסין.
"מדאם, המצלמה שלך…" הוא אמר בקול סמכותי, ומסר לי את המצלמה שלקח ממוחסין.
הייתי המומה וניסיתי להבין מה מתרחש כאן. הגבר בשחור עדיין אחז בידו של מוחסין ודיבר איתו בערבית. זה נשמע לי כמו ויכוח.
"מי הוא בשבילך?" שאל אותי הבחור עם המשקפיים.
"הוא ידיד." עניתי.
האיש הביט במוחסין במבט של ניצחון והוציא אזיקים.
"רגע! תסביר לי מה קרה. מי אתה? למה אתה עוצר אותו?" ביקשתי ממנו.
"אנחנו שוטרים סמויים. והבחור הזה מוכר לנו. הוא עוסק בפעילות לא חוקית, ועכשיו גם ראיתי אותו גונב את המצלמה שלך." הוא ענה לי ברוגע ובביטחון.
"הוא לא גנב, אני נתתי לו אותה. ואיזה פעילות לא חוקית?" כבר הספקתי להתעשת ודרשתי הסבר.
"מה שהוא עשה עכשיו איתך זה לא חוקי, אין לו תג של מדריך. וגם הגרסאות שלכם לא תואמות, אז הוא גם משקר. בכל מקרה, את חופשיה ללכת, אנחנו עוצרים אותו." ענה לי האיש.
וואי… חשבתי לעצמי, איזה סרט… הרגשתי חוסר אונים, אבל ידעתי שאין סיכוי שאני נותנת להם לעצור אותו רק בגלל שטייל איתנו.
לא היה לי מושג מה לעשות, אז תפסתי את מוחסין בידו השניה. "אני לא מסכימה שתעצור אותו!"
הבחור היה משועשע וחייך – "אני אומר לך, הוא פושע וגם שקרן…"
ניסיתי כיוון חדש בקו ההגנה שלי: "מוחסין הוא רק ידיד. האם יש במרוקו איזה חוק שאוסר עליי בתור תיירת להכיר מקומיים?"
הבחור שוב חייך – "את יודעת מה הוא אמר לנו? הוא אמר שהוא עובד בריאד שאת מתארחת בו. שאלתי אותו מה שם הריאד והוא לא ידע."
"בטח שהוא לא ידע, כי לריאד שלנו אין שם." הרגשתי הקלה. "זה אייר בי אנד בי, תסתכל בעצמך…" הוצאתי את הנייד שלי ונכנסתי לאפליקציה.
ואז עלה לי רעיון. החזרתי את המצלמה למוחסין – "שחרר אותו. שילך עם המצלמה שלי לריאד הזה שאין לו שם. אני סומכת עליו ואפגוש אותו שם."
ניראה שהשוטר התרכך, ושיחרר את ידו – "טוב, חופשה נעימה. אנחנו רק מנסים לשמור עליך ועל תיירים אחרים. מאוד מקווה בשבילך שאת צודקת לגביו."
ואז הוא הסתכל על מוחסין במבט קודר, אמר לו משהו בערבית, ושני הגברים עלו על האופנוע ונסעו משם.
"מה הוא אמר לך?" שאלתי את מוחסין.
"שיש לי מזל שדיברת עליי בחום. ושאם תבואי למשטרה להתלונן שגנבו את המצלמה שלך, הוא כבר יידע איפה למצוא אותי." הוא ענה לי עם דמעות בעיניים.
"מותק…" ניסיתי לעודד אותו. "אני יודעת שעברת תקופה מזעזעת, וזה לא מגיע לך, אבל עוד טיפה סבלנות. אתה בדרך הנכונה."


חזרנו לריאד. זה היה יום ארוך…
מוחסין עלה לנוח בחדר שלו, ואני הלכתי לנסות חמם מרוקאי.

גיליתי פינוק אמיתי – ספא וטיפול יופי מושלם תמורת שני יורו! 🙂
לא סתם לנשים המרוקאית, גם לבנות גיל הזהב, יש עור של משי. הסוד שלהן הוא הסבון השחור.
פעם בשבוע מגיעות הנשים לחמם, ועושות ניקוי ופילינג גוף עם הסבון המופלא הזה. הוא עשיר במינרלים, ומונע התייבשות והזדקנות העור.


ביום שישי בערב קיבלנו הפתעה מישראל, האיש היקר שהוציא לנו ויזה למרוקו. הוא הגיע מקזבלנקה לבקר אותנו במרקש, וגם הזמין אותנו לארוחת שבת אצל חבריו.
לא יכולנו לבקש מסיבת סיום טובה יותר ללילה האחרון בטיול. 🙂


"היו לנו שבועיים של אלף לילה ולילה… אני מרגישה שאני חוזרת הביתה מתוך אגדה." אמרתי להודא בחיוך עצוב בארוחת הבוקר האחרונה שלנו בריאד.
"תמשיכי את האגדה בבית…" היא חייכה וקרצה למוחסין. הוא יצא מהחדר וחזר עם טאג'ין, "זה בשבילך, אמרת שלמדת לבשל בו, אז קנינו לך אותו כדי שלא תשכחי את הטעמים של מרוקו, עד שתחזרי אלינו." 🙂


מוחסין ליווה אותנו לרכב.
"אתה נער מהמם," אמרתי לו, "תזכור תמיד שאני מאמינה בך ויודעת שתתגבר ותצליח בגדול! אנחנו חברים לתמיד, ואני מחכה לארח אותך אצלנו בבית." 🙂


תודה לכל האנשים הטובים בדרכנו על הטיול המופלא שיצרתם לנו. 🙂

קבלו בונוס ממני:
מפעם לפעם אני מוצאת טיסות זולות או בונה טיולים עצמאיים ושולחת במייל למנויים של הבלוג.
רוצים גם? הירשמו כאן:
צרפו גם חברים, כדי שגם הם יהנו ויחסכו 🙂

(אם נרשמתם בעבר ולא קיבלתם ממני מייל - בדקו בתיבת קידומי מכירות)

בטח יעניין אותך גם:

חופשת סקי משפחתית בהרי הטטרה בסלובקיה - תכירו את Snow Park Donovaly
מה יותר בטוח - לשכור רכב מחברות מקומיות קטנות או מהגדולות כמו אוויס, הרץ, באדג'ט, יורופקאר?

132 תגובות

כתיבת תגובה

תגובות