TOOTY.co.il

"אנחנו נכנסים לאיזור הטורבולנס. צוות, לשבת במקומות." שמעתי את הקברניט מכריז בקצרה ברמקול. במקביל נדלקו האורות להדק חגורות.
כעבור כמה שניות המטוס התחיל להיטלטל מעלה ומטה בעוצמה שטרם חוויתי.
אני יודעת שטורבולנס, אפילו חזק מאוד, הוא לא מסוכן ולמרות זאת התקשיתי לנשום מרוב בהלה.

"אימא, גם זה כיסי אוויר…?" שאל אותי תום.
בקושי יכולתי לענות לו ועשיתי מאמץ אדיר כדי להיראות רגועה: "כן, זה בגלל שאוויר קר… אוויר חם… למעלה… רגע." המילים התבלבלו לי וסימנתי לו עם היד לחכות. עצמתי עיניים ונשענתי לאחור. הרגשתי שאני עומדת להתעלף מרוב לחץ.

כבר יותר משנתיים אני סובלת מחרדת טיסות.
לא שיתפתי בזה אף אחד פשוט כי זה לא הגיוני ואפילו מביך…

המטוס עדיין רעד חזק. אילצתי את עצמי לפתוח את העיניים ולהסתכל שהילדים בסדר.
ראיתי את תום משוחח עם בחור צעיר שישב לידו. לפי תנועות הידיים הבנתי שהוא הסביר לתום על טורבולנס.
הבנות התעוררו מהקפיצות ונצמדו אלי, אבל הן לא היו מבוהלות כמוני.

למרות שהמטוס רעד וקפץ דקות ארוכות לא ראיתי פאניקה בקרב הנוסעים וזה מעט הרגיע אותי.
שוב עצמתי עיניים. חשתי בחילה. עמדתי להתעלף.
גל של מחשבות שטף את ראשי:
מה אם המטוס יפול לים? זה מפחיד בטירוף.
אני לא יכולה יותר. זהו. אני מפסיקה עם כל הטיולים האלה.
אבל אלוהים, איך אשרוד את הטיסה חזרה? אולי כשננחת בברלין אלך לבית מרקחת ואשיג כדורי שינה או הרגעה…. וזהו, סופית, אני לא טסה יותר….
מצד שני זה ממש חבל כי כבר יש לנו כרטיסי טיסה לפורטוגל, לגאורגיה, להולנד ולמרוקו…
כל כך רציתי לבקר שם.
אבל איך אתמודד עם כל הטיסות האלה…?
ואם אתעלף במהלכן, מה יהיה עם הילדים?
אני אימא לא אחראית… לא. אני לא יכולה לטוס איתם כשאני במצב כזה…
הייתי אבודה בסערת המחשבות הטורדניות שרצו לי בראש ללא הפסקה.

בינתיים המטוס הפסיק להיטלטל. הדיילים עברו לבדוק את מצב הנוסעים והציעו מים.
שוב הסתכלתי סביבי. כולם נראו רגועים. וגם הילדים שלי. מה קורה כאן? אני הלחוצה היחידה???

נחתנו בברלין ונסענו לדירת האייר בי אנד בי שלנו.
בבוקר עדיין הרגשתי מותשת מהבהלה שלי בטיסת הלילה. לא היו לי כוחות נפש לנסוע לשום מקום והצעתי לילדים ללכת לפארק הסמוך.
בזמן שהם שיחקו ניסיתי לסדר את הראש. הרגעתי את הדופק וקיבלתי החלטה – להודות שיש לי בעיה ולחפש פתרון.
"אני סובלת מחרדת טיסות." אמרתי לעצמי בשקט.
חשתי הקלה מעצם העובדה שכבר לא נאבקתי להכחיש ולהסתיר את המצב. והחלטתי להוסיף לרשימת הטיולים שלנו עוד טיול אחד, אבל מסוג אחר – החלטתי לצאת למסע אל תוך הפחד.
רציתי ללמוד עליו את הכל: להבין איך הוא ניראה, להסתכל לו בעיניים, להבין מתי הוא מגיע, וגם איך להתמודד איתו.

כשחזרנו מברלין התיישבתי לקרוא על חרדת טיסות באינטרנט ומצאתי כמה פתרונות מעניינים אצל ד"ר גוגל.
בנוסף החלטתי לשתף כמה חברים. קיוויתי לקבל מהם רעיונות טובים מניסיונם.
נערכתי נפשית לשמוע את כל מה שיהיה להם להגיד. היה לי ברור שחלקם יחשבו שזאת בדיחה ויצחקו כי לא יבינו איך מכל האנשים בעולם זה קרה דווקא לי.
ואני מבינה שזה באמת מאוד מוזר… איך אני, שטסה מדי חודש, יכולה לסבול מחרדת טיסות?

זה לא תמיד היה כך. פעם נהניתי מאוד לטוס. משהו השתנה בשנתיים האחרונות. אבל לא היה לי מושג איפה תפסתי את הווירוס הזה.
אמנם הפחד עדיין לא מנע ממני לקנות כרטיסי טיסה או לעלות על מטוס, אבל הוא הלך והתגבר עם הזמן. הוא הכניס אותי למתח לפני כל טיול. הייתי לא נינוחה ביום הטיסה ובמהלכה פשוט לא נשמתי.

רוב האנשים ששיתפתי באמת חשבו שזאת בדיחה וצחקו. קיבלתי תגובות שונות ומשונות כמו:
"ככה נפלו הגיבורים…", "מסתבר שאת כאחד האדם!",  "לאאא!! את צוחקת…???", "זאת מתיחה?…", "אז איך את טסה??"

אבל היה גם מי שהציע כיוון מעניין. למשל ידידי דוד הכיר לי את נעמה רגב, שהיא מומחית בטיפול בדאגות ופחדים בשיטה שפיתחה.
אז נסעתי לפגישה איתה בקליניקה הביתית שלה בנס ציונה.

מהרגע הראשון שנכנסתי לביתה של נעמה חשתי אנרגיה מדהימה. אווירה של שלווה יוצאת דופן. התמלאתי ברוגע ובביטחון.
בזמן שהיא הכינה קפה, ישבתי בכורסה וספגתי בהנאה את הקסם שהיה בחדר.
כל תא בגוף שלי הרגיש שהגעתי למקום הנכון. הייתי נפעמת וסקרנית לשמוע כל מילה שיש לה לגיד לי.

התחלנו את השיחה בהיכרות. סיפרתי לנעמה על עצמי, על התשוקה שלי ליראות את העולם, וגם על הפחד המוזר שנדבקתי בו.
היא הקשיבה ברוגע ובסבלנות, הכילה כל מילה. תשומת הלב שלה יצרה בינינו חיבור מיוחד במינו שגרם לי להיפתח ולבטוח בה. הרגשתי בנוח לשתף אותה בכל אשר על לבי בלי מחסומים.
כשסיימתי לדבר חשתי קלילות והקלה מסוימת.
זה מאוד מפתיע… חשבתי לעצמי. יש באישה הזאת איזה קסם נדיר. הנוכחות שלה לידי, גם בלי שאמרה מילה, הייתה מרפאה.
אחרי המונולוג שלי שתקנו כמה שניות ארוכות. ושוב הופתעתי לגלות שגם השתיקה מול נעמה הייתה נעימה לי. חשתי גל של אנרגיה טובה שעטף אותי. ואז היא כאילו העירה אותי מתוך חלום ושאלה:
"חשבת פעם מה זה פחד?"
"כן, זה מנגנון ההגנה שלנו." עניתי לה.
"נכון מאוד. תפקידו של הפחד הוא לשמור עלינו מסכנות קיומיות מידיות.
כך למשל כשאנחנו מזהים משאית דוהרת במהירות, המוח שלנו מדמיין מה עלול לקרות לנו אם נעמוד מולה ועוצר אותנו מירידה לא זהירה אל הכביש.
למעשה הפחד נוצר ממחשבה או רעיון שאנחנו מדמיינים אותו וחווים אותו כאילו הוא מתקיים באמת כאן ועכשיו.
זה מעין סרט שהמוח מקרין לנו ואנחנו מזדהים איתו ומרגישים חלק ממנו.
הסרט הזה נועד לשמור עלינו מסכנות ממשיות, כאלה שאסור לנו לנסות כדי ללמוד מניסיון. למשל לא ננסה לקפוץ מקומה גבוהה כדי לבחון מה זה יעשה לנו כי המוח מיד יקרין לנו סרט של התוצאה, וכך ימנע מאיתנו להעז לנסות לקפוץ.


אותו המנגנון של הקרנת סרט מופעל במוח שלנו גם כאשר אנחנו חושבים לעשות משהו שלא באמת מסוכן. כמו למשל לעשות שינוי בחיים, לצאת לטיול במקום חדש ולא מוכר או לטוס. במקרה הזה המוח לא באמת יודע מה תהיה התוצאה, אבל הוא עדיין מקרין סרט של מדע בדיוני ללא שום קשר למציאות. וכך הפחד מונע מאיתנו להעז לעשות משהו חדש או לצאת לטיול בדיוק כמו שהוא מונע מאדם לקפוץ מקומה גבוהה.
וזה המקום שאת נמצאת בו עם חרדת טיסות. המוח שלך מקרין סרט ואת מזדהה איתו. הפחד מנהל אותך במקום שאת תנהלי אותו."
"איך אני יכולה לנהל את הפחד?" נפעמתי מההסבר הפשוט והמדויק של נעמה והייתי חסרת סבלנות לשמוע את הפתרון.
אבל נעמה לא מיהרה לענות לי. שוב שתקנו כמה שניות ושוב נעטפתי באנרגיה המדהימה שלה וחזרתי לאיזון ולרוגע.
רק אז היא המשיכה לדבר ושאלה – "כשאת צופה בסרט מתח בבית קולנוע ואת רואה דברים מאוד מפחידים, מה גורם לך להמשיך לצפות עד סוף הסרט בלי לפחד שמה שאת רואה על המסך יכול לפגוע בך?"
הייתי משועשעת מהשאלה שלה, "אני פשוט מבינה שזה רק סרט. אני לא חלק מהעלילה שלו… לי לא נשקפת כל סכנה."
"אז עכשיו את כבר יודעת איך לנהל את הפחד שלך." חייכה אלי נעמה, "הפחד שלך, במקרה שלא מדובר בסכנה קיומית ממשית ומידית, הוא בסך הכל סרט במוח. וכל מה שצריך לעשות זה לזהות את זה ולהגיד לעצמך את אותו הדבר – זה לא מסוכן כי אני לא חלק מהעלילה הזאת."

נרגשת ומוקסמת נסעתי הביתה. יצאתי מהפגישה עם הקלה עצומה ותובנה מדהימה:
הבנתי שלכל הפחדים שבעולם יש את אותו הפרצוף – הפחד הוא בסך הכל מעין משקפי מציאות מדומה עם סרט מתח הפרטי שלי, בחסות המוח. 🙂

את ההקרנה של הסרטים שלי לא ניתן לבטל, כי זהו מנגנון הגנה אוטומטי חשוב שנועד לשמור עלי מסכנות קיומיות מידיות. אי אפשר להפסיק לפחד.
אבל אפשר לזהות מתי זו התראה על סכנה אמיתית ומתי זאת אזעקת שווא או רק הסרט שמונע ממני להעז לעשות דברים חדשים, או כזה שמבלבל לי ת'מוח במהלך הטיסה ללא כל קשר למציאות. 😉

הבנתי שכדי לנהל את הפחדים שלי צריך בסך הכל להפסיק להזדהות איתם ולהבין שאני רק הקהל בסרט מתח שהמצאתי.
או במילים אחרות – צריך פשוט להוריד את משקפי המציאות המדומה ולהסתכל בעיניים פקוחות על המציאות כפי שהיא באמת כאן ועכשיו. 🙂

אחרי הפגישה עם נעמה התחלתי לעשות את התרגיל שהיא הציעה – לזהות את הפחדים שלי בכל תחומי החיים ולצפות בהם כאילו מהצד. כמו שצופים בסרט.
גיליתי שהרבה פחדים קטנים שונים ומשונים בלבלו לי ת'מוח וניהלו אותי. למשל:
זיהיתי שלפעמים אני נמנעת מעימות עם בן זוגי מתוך פחד לפגוע ביחסים. הסרט שהמוח שלי הקרין היה התרחקות בינינו. כשזיהיתי את הפחד אמרתי לעצמי "זה רק סרט. הרי אני לא באמת יודעת איך הוא יגיב במציאות."  ואז כשהעזתי להתעמת קרה קסם – הוא דווקא הבין ועוד יותר התקרב אלי. היחסים שלנו השתדרגו פלאים. 🙂

גם בטיסות הבאות צפיתי בפחד שלי – "הינה אני מתחילה להיות לחוצה…" עשיתי לעצמי קריינות של העלילה בסרט שלי, "ועכשיו אני מפחדת שהמטוס לא יוכל להמריא… ועכשיו אני מפחדת שהוא יפול לים…"
עצם העובדה שהייתי מודעת לפחד שלי והקפדתי לזהות שכאן ועכשיו הכל בסדר, עזרה לי להירגע והעברתי את הטיסה לפורטוגל כמעט בנעימים.
הטיסות לגאורגיה ולהולנד היו עוד יתר נוחות לי. וכשטסתי למרוקו כבר הייתי רגועה לגמרי. ממש כמו פעם, לפני שהתחלתי לפחד.

למרות ההקלה הגדולה עדיין סיקרן אותי מתי ואיך נדבקתי בווירוס הזה של חרדת טיסות?
נזכרתי שקראתי באינטרנט רעיון מעניין – לקחת קורס ייעודי בנושא חרדת טיסות.
אז החלטתי לחפש אחד כזה ולהצטרף.

שוב פניתי לד"ר גוגל ומצאתי בעזרתו סמינר מעניין "טיסה ללא פחד".
את הסמינר העביר הקברניט מיקי כץ, שמתפקד כעת כמדריך ובוחן טייסים בקתאי פסיפיק, חברת התעופה מספר אחת בעולם.
הוא עבר לשם אחרי שהיה קברניט באל על וטייס קרב בחיל האוויר.
מיקי עוסק גם בטיפול בחרדת טיסות, וכבר יותר משני עשורים הוא מעביר את הסמינר.
כל החושים שלי אמרו שהוא האיש שאני מחפשת, אז נרשמתי למועד הקרוב.
הסמינר התקיים במלון דניאל בהרצליה.


"שלום זואי." שמעתי מישהו קורא לי כשנכנסתי ללובי של המלון. "אני מכיר את הבלוג שלך."
זה היה מיקי. הוא עמד בסמוך לכניסה והתקין את שלט ההכוונה לאולם הסמינר. הייתי מופתעת ונרגשת שהוא זיהה אותי. החלפנו כמה מילים ואז חשבתי לעצמי – מוזר שהוא לא שאל למה הגעתי לכאן. מה הוא באמת חושב שטבעי שאחת כמוני, שטסה הרבה, תסבול מחרדת טיסות?…
ואז מיקי כאילו ניחש את מחשבותיי – "אני לא מופתע שאת כאן." הוא אמר בחיוך, "תיכף תביני למה זה קרה לך…"
עכשיו נהיתי עוד יותר סקרנית.

היינו עשרה משתתפים. עשינו סבב היכרות קצר וכל אחד סיפר על הפחד שלו. למשל: בחורה אחת פחדה לטוס כתוצאה מקלסטרופוביה (פחד ממקומות סגורים). בחור אחר פחד מאיבוד שליטה. הרעיון שהוא לא מנהל את מהלך הטיסה, כמו שהוא נוהג ברכב, גרם לו לחרדה גדולה. היה גם מי שפחד, כמוני,  מנושאים טכניים שקשורים לבטיחות.

מיקי נתן בסבלנות אין קץ פתרונות לכולנו. הוא הסביר שחברות התעופה כבר חשבו על כל סוגיות הבטיחות האפשרויות ונתנו להן פתרונות ומערכות גיבוי.
הוא סיפר גם על האימונים של הטייסים. מסתבר שהם עוברים ריענון והכשרה על סימולטור טיסה מדי חצי שנה. הסימולטור מדמה את כל המצבים האפשריים והם נערכים להתמודד איתם.

לקראת סוף הסמינר מיקי התייחס אל הסיבות שעלולות לגרום לחרדת טיסות:
"שתי סיבות מרכזיות לפחד לטוס הן חוויה לא נעימה שעברתם במהלך אחת הטיסות ותקשורת…"
מיקי הסתכל עלי בחיוך והמשיך – "תקשורת נוהגת לסקר תקלות בתעופה באופן מוגזם ולאורך שבועות ארוכים כי זה יוצר דרמה. אולי עכשיו זואי תספר לנו מה היא קראה ואיפה?"


הרגשתי שמיקי נגע בנקודה מעניינת. באמת במשך תקופה ארוכה נהגתי לעקוב אחרי כל מיני דרמות בתעופה וזה הכניס אותי למתח גדול. חשבתי שכל מה שקראתי היה אמיתי והייתי בטוחה שמדובר בתקלות גדולות ומסוכנות.
"מה אתה אומר על המקרה עם המטוס של לופטהנזה, שהיה לאחרונה? זה כשאחד המנועים הפסיק לפעול אחרי ההמראה." שאלתי את מיקי.
"אני אומר שהאירוע הזה הוצג בתקשורת ללא כל קשר למציאות. דרמה מיותרת. מטוס בנוי לטוס עם מנוע אחד. למעשה יש לו שני מנועים רק כגיבוי. לא נשקפה כל סכנה לנוסעים. פשוט הנוהל אומר שבמקרה שאחד המנועים מפסיק לפעול, חייבים לנחות בנמל הקרוב. וכך עשה הטייס. הוא עדיין היה קרוב לנתב"ג, אז הוא פשוט חזר לנחיתה רגילה לגמרי. אבל התקשורת הציגה את זה כאילו המטוס נחת בשלום בנס."
"ומה יקרה אם שני המנועים יפסיקו לפעול בטיסה?" לא יכולתי להתאפק.
"לא תאמיני, אבל את כבר טסת בלי מנועים פעילים, ואפילו הרבה…" מיקי חייך אלי ברוגע.
הייתי מופתעת. לא זכרתי שמישהו הכריז על מצב חירום שכזה…
מיקי המשיך – "כל נחיתה מתבצעת בלי מנועים פעילים כי הטייסים עוברים למצב ניוטרל ויורדים אל הנמל בדאייה. זה כמו שתיסעי עם הרכב שלך בירידה מתונה על ניוטרל, ובסוף הירידה יהיה כביש ישר.
בכל ההיסטוריה של התעופה לא קרה ששני מנועי סילון הפסיקו לפעול. אבל גם אם כן, הטייסים פשוט מיד יעברו לנחיתה. מסלול הטיסה מתוכנן כך שמכל נקודה יש נמל תעופה זמין שאפשר לרדת אליו בדאייה ובבטחה."


"דווקא כן היה מקרה כזה ששני מנועי סילון הפסיקו לפעול…", עניתי למיקי, "זוכר, המטוס ההוא בארצות הברית, שהטייס הצליח לנחות על המים…."
מיקי ניראה מרוצה. הרגשתי כמו שאומרים, שהרמתי לו להנחתה.
"דוגמא מצוינת, זואי!" הוא אמר בהתלהבות, "את מדברת על נס על ההדסון. עשו על זה אפילו סרט כדי להעצים את הדרמה התקשורתית…
בואו ניזכר מה היה שם: דקות ספורות לאחר ההמראה פגעה להקת אווזים במנועי המטוס והשביתה את שניהם. הקברניט בשם סאלי החליט להנחית את המטוס על מי נהר ההדסון. סאלי הצליח לבצע נחיתה מושלמת על הנהר וכל הנוסעים יצאו ללא פגע.
עכשיו את בטח מאמינה לרעיון הזה שהיה כאן באמת נס שהוא הצליח לנחות על המים, ונכנסת לחרדה שאולי לך לא יקרה נס כזה, כי הקברניט שלך לא יידע לנחות על מים כמו סאלי, נכון?
אומר לך את זה כך – מבחינתי, בתור מי שכל יום מאמן טייסים לנחות על מים בעזרת הסימולטור, הנס היה אילו סאלי לא היה מצליח לעשות את זה!"


מאז אותה הטיסה לברלין עברה שנה. הסתיימה שנת המסע שלי אל תוך הפחד.
יצאתי אליו עם המון חששות מהלא נודע, דמיינתי את הפחד כמשהו גדול ונורא, אך גילית שהוא לא יותר מסרט. 🙂

תודה ענקית לנעמה ולמיקי היקרים,
אוהבת אתכם. 🙂

קבלו בונוס ממני:מפעם לפעם אני מוצאת טיסות זולות או בונה טיולים עצמאיים ושולחת במייל למנויים של הבלוג.רוצים גם? הירשמו כאן:צרפו גם חברים, כדי שגם הם יהנו ויחסכו 🙂

(אם נרשמתם בעבר ולא קיבלתם ממני מייל - בדקו בתיבת קידומי מכירות)

בטח יעניין אותך גם:

מה יותר בטוח - לשכור רכב מחברות מקומיות קטנות או מהגדולות כמו אוויס, הרץ, באדג'ט, יורופקאר?
טיול לירדן - הממלכה מעבר לפינה

94 תגובות

כתיבת תגובה

תגובות